אתה והוא

כל פעם שאני רואה אותך, אני בעצם רואה אותו. ויודעת, שכל מה שהוא היה רוצה, לו רק ניתנה לו ההזדמנות, זה לצאת החוצה.


אבל אני כבר לא יודעת אם זה מה שאתה רוצה. אני כבר לא יודעת אם אני מכירה אותך. מרוב כל המסכות שכחתי מי אתה, באמת. או מי לפחות היית אז, לפני בערך מאה שנים, כשעוד היה בי את הכוח לשנות. ואז, כשעוד היה בי כוח- ניסיתי. באמת שניסיתי. את כל מה שהיה בי נתתי למענך, למען האושר שלך, בשביל זה שכלוא בתוכך שכל כך רצית להוציא. ובמשך תקופה מסוימת- היה נדמה שהצלחתי. היית מאושר. ובאושר הזה שלך גרמת לי להיות מאושרת.


חשבתי שאתה כבר בסדר, שאתה כבר מספיק חזק בכדי להסתדר בלעדיי, שהתגברת.


אז עזבתי.


ואחרי קצת יותר משבוע, כשחזרתי,


גיליתי בנאדם אחר. כזה שעוד לא יצא לי להכיר כמותו ובכל זאת ניסיתי לשכוח, את זה מהסיפורים עלייך.


אולי זאת אשמתי, אולי הייתי תמימה מדי, אולי הייתי צריכה להקשיב לכל אלה שהזהירו אותי ולדעת שאתה זה אתה וזהו, שאין סיכוי בעולם שתשתנהץ אבל ראיתי בך משהו אחר, מישהו אחר. גם זאת הייתה מסכה? גם זאת הייתה אחת האשליות שאתה לובש על עצמך כל פעם כשמשהו לא מסתדר?


טעיתי. רציתי להאמין בך, לתת לך הזדמנות. אבל טעיתי. ולא רק שניצלת את ההזדמנות, ניצלת גם אותי ואת הכוח שהיה בי. הרסת אותי לגמרי. ורק אחרי שדרכת על ההריסות שנותרו ממני, המשכת הלאה.


אני לא יכולה לסלוח לך על זה. לעולם לא אוכל. ועד כמה שזה לא בריא- אני שונאת אותך. על כל מה שאתה, על כל מה שאתה עושה.


יש רק בעיה אחת- בדרך, עד שהבנתי מי אתה באמת, פגשתי גם צד אחר, מישהו שנמצא בתוכך, עמוק בפנים. אולי עמוק מדי.


והמישהו הזה רודף אותי. בלילות, בימים, מתי שתרצה. הוא לא נותן לי מנוח והוא לא יוצא לי מהלב.


הוא לא נותן לי לשכוח את העיניים הכחולות האלה, את הדמעות שזלגו מתוכן בכאב תהומי.


הוא לא נותן לי לשכוח את החיוך הזה, שיש בו כל כך הרבה רע מעורבב בכל כך הרבה טוב.


הוא לא נותן לי לשכוח את מי שזכיתי להכיר בתקופה הקצרה ההיא.


 


וכל פעם שאני רואה אותך, אני בעצם רואה אותו. ויודעת, שכל מה שהוא היה רוצה, לו רק ניתנה לו ההזדמנות, זה לצאת החוצה.