«הכניסה לחולי לב אסורה בהחלט!!!» ירוק-בעיניים (אלון כנס..)

העצב, הבדידות, השנאה, הצביעות

הכאב, הבכי, הדו-פרצופיות,

הכל יחדיו משקף את התמונה,

של הפרידה.

בוכים ושותקים, לא מתייחסים,

רוצים לשכוח את מה שהיה, ולא מצליחים,

זוכרים את האהבה, מנסים לסלקה,

מתעלמים מהכל ומחפשים נחמה.

הבלבול גדל, הכאב משתולל,

והלב השבור ממשיך וסובל.

רוצים לומר שלום, אך פוחדים מהתגובה,

פוחדים שיחזור הניצוץ שהיה בהתחלה,

כל אחד בידיו של מישהו אחר,

וזה צורב, וזה כואב, וזה שובר.

הבושה, הסטת הפנים, הקשרים החדשים,

הרכילות, השחיתות והשקרים.

כולם יחד עוצרים את הכל,

ואי אפשר להשמיע קול.

רוצים לתת נשיקה על הלחי,

להזכר בימים שעברו,

ואולי, מבלבול, מהרגל,

השפתיים פתאום יתנגשו,

והכל יחזור ויתחיל מהתחלה,

ומתחיל הפחד וחרדת העזיבה,

השמחה, התשוקה, החיוך, הנשיקה,

הצחוק המתוק, והעיניים החומות,

והשפתיים הקרובות, אך כל-כך רחוקות,

ואז הבגידה, הבכי ולבסוף הפרידה,

וכולם מתחלקים לשתי מחנות,

ונשברות חברויות ומתחילות חדשות,

והעצב, הבדידות, השנאה, הצביעות,

הכאב, הבכי, הדו פרצופיות,

השאלות הלא ברורות, הציפייה לתשובות,

חוסר התשומת-לב,

והכאב.

וכל אחד יודע שזה עוד לא נגמר,

שעמוק בתוך הלב זה עדיין נשאר,

אותו זיק שהדליק אותנו מהתחלה,

מסתכלים אחד אל השני, מקבלים בחילה-

בחילה של התרגשות, בחילה של חוסר משמעות,

בחילה ששוברת את כל המוסכמות,

בחילה שגורמת לבכות.

והחברים החדשים, והשיחים הישנים,

והכל מזכיר לך את אותם רגעים-

חיוך שדומה, צחוק קצת שונה,

הבושם המתוק, הקריאה מרחוק,

התשוקה העצומה, ההתחמקות מנשיקה,

ומעל הכל- האהבה...

שנגמרה...



כתבתי את השיר הזה מזמן מזמן מזמן מזמן מזמן מזמן מזמן.. תגיבו