בלעדיך

איך שהשקט מעיק עלי.. אין רעש קטן,אפילו פגיעותיך חסרות לי.


כל האקשן והעניין שהכנסת לחיי נתנו לי לחיות,נתנו לי להיות כאן בכל כולי,העניקו לי את החיים שייחלתי לעצמי במתנה,נתנו לי הכל...אבל אתה שהענקת לי את החיים בפזיזות דואג להרוס לי אותם וביתר שאת אני מנסה לשכוח אותך, לתפוס בהיגיון,להקשיב לקולות הצמאים לרגיעה לאושר ושמחה שאתה לא יכול לספק ומאידך שבילעדיך אינם קיימים.


מה כבר רציתי ? שתגיד לי כמה מילים טובות, שתקשיב לליבך ולא למוחך החמום, שתאמין בי ובאמונה שרכשתי לך,שתהיה איתי ותשליך את אבקתך המנצנצת ולא את בוצך האימתני. אבל הכל נגמר בדיוק לפני שנחתנו בשלום על הקרקע,בדיוק לפני שהכל היה מוקף בהילה שמחכה להיתפרץ. לקחת הכל בדיוק לפני הכל, כמו שאתה עושה תמיד-מנפץ הכל ברגע האחרון ואחר כך מרגיש רגשות אשמה ומיצטער.


אומנם אתה עדיין היית בחיי אך אני בטיפשותי או שמא בחוכמתי הייתי חייבת להיתעמת איתך בזכות חטא בגאווה העקשני שלי שמניע אותי לצאת צודקת כל הזמן, החטא הזה שמניע גם אותך ובשל כך היחסים בינינו מתפוצצים פעם אחר פעם.


אתה הבן היחיד שאהבתי והבן היחיד שפוגע ברגשותי הפגיעים. הבן היחיד שאני מעיפה אותו רק כדי להראות שיש בי קצת שפיות,בשביל לא להיות אותה ילדה שנופלת לרגליו ואוכלת את הרגליו הרעים,הממכרים.


אני זאת שעוקרת אותך מחיי ובוכה ללא הפסק על כך שאתה לא נעקר מליבי. אני זאת שיודעת שבילעדיך הכל כל כך פסיבי,ששום דבר לא קורה, שהעולם שלי תקוע בלי נוכחותך. איתך תמיד יש משהו באוויר...סיבה אמיתית לחיות את החיים, יד חמה להתלטף בה כשצריך, מילה טובה להתחזק מימנה ,חיוך גדול כדי לחייך בגללו,חיבה בלתי נידלית כדי להרגיש חשובה.


הכמיהה אליך היא כמו אל דבר שהוא על סף הבילתי האפשרי ולמרות זאת הוא בידי וכל זה על ידי מימוש המזוכיסטיות שלי והרצון שלי להשיג את הדברים הקשים ביותר להשגה. אתה מוציא אותי מדעתי אבל בגלל אהבתי הכל כך גדולה אליך אני חיה בציפייה שאחרי עקיצותיך יבוא דובשך שיחמם את ליבי וידליק את מחשבותיי המכורות אליך. אני חיה בציפייה שאתה האדם שיתן לי את המשענת החסרה לי,את התרופה שתשכיח כל דבר שהדיר שינה מעיני.


אתה... האדם שהיחיד שגורם לי להאמין שבאמת קיימת אהבה בעולם הזה ,שדרכי לא הייתה לשיו, שאני כאן בשביל לנצח. האדם היחיד שמרעיד את גופי בנשיקותיו,שמבטיח לי את השמיים ואף לא טיפה פחות. אתה.. האדם היחיד שפוגע בכבודי,שמחליש את כוחותי,שפוגע בתמימות הבוסרית שנותרה בי.


להיות אבודה בילעדיך או לאבוד עצות איתך,להאמין בניצוץ שבעיניך או לירוק בפרצופך האהוב בתוך מציאות חסרת מעצורים עם אישיותך חסרת הרחמים.


והינה אני כאן בילעדיך מיתייסרת על כך שאתה לא לצידי ובמקביל על העובדה שאני טיפשה כל כך שניסחפת אחריך..אחרי ההיפוך הגמור של כל מישאלותיי,אחרי הנבלה הכי גדולה שפגשתי בחיי,אחרי האוייב הכי אהוב שלי, אחרי הבן זונה היחיד שנותן לי להרגיש קמצוץ של גן עדן שטעמו כל כך מתוק.


אני יודעת שאני צריכה להמשיך בלעדיך..לשכוח אותך,לעקור אותך מליבי ולא רק מחיי. אני יודעת שלא מגיע לי אותך.. לא מגיע לי את גופך הקר כדי שיחמם אותי, את הגינותך המיזערית שתלטף אותי,את תחנוניך הרגעיים לבואי כדי להרגיש רצוייה.


חיכיתי ליום בו נימצא את הסלע השקט שלנו,הסלע בו היינו צריכים להיות ממזמן,אך לא הגענו אליו והתובנה שזה בלתי אפשרי הוכיחה את עצמה מיליוני פעמים,לעולם לא נגיע לשם..לעולם לא. זה כל כך בלתי אפשרי שזה כואב-כאבים עזים,כאבי תופת.


נהנתי להיות בחוסר הוודאות, בציפייה שכשתאהב ארגיש את כל השימחה שבעולם מיתפרצת,אהבתי את חוסר ההיגיון של הקשר חסר התיקווה שלנו,אהבתי את הכעס שגורר את נשיקת הפיוס לאחריו,אהבתי את אופייך הקיצוני של האדם חסר המעצורים שאתה מייצג. אבל לא, לא יכלתי לבלוע יותר ממכלול הקשר המייגע. זה היה כבד עלי.. הכאב גבר על הטוב ולא נותר עוד דבר לעשות. לא יכלתי להיות שבעה מה שהצעת לי בהיותך איתי. לא יכלתי להמשיך לרדוף אחרי בן אדם שלא שווה ציפורן שלי אז בטח ובטח שלא שווה בכי געגוע חיבה ואהבה מימני. אבל אתה, שלא מתקרב לקרסוליים שלי כביכול לא מאפשר לי לחיות בלעדיך, גם כשאני מוצאת דרך לשכוח אותך אתה חוזר אלי ומשכנע אותי להאמין בך שוב ושוב ואני חוזרת אליך בגלל חוסר היכולת שלי להיתעמת עם הרצון העז שלי בך, להתעמת עם הצורך במעטפת הדקה הזאת שאתה מעניק לחיי, אולם דקה אבל קיימת.


ומה אעשה עכשיו? לאן אלך עכשיו? ואם תחזור אלי אצטרך לא ליפול לרגליך על ידי עימות עם כל רגש בוגדני שבי שרוצה אליך. אצטרך לא להסכים לשקריך החוזרים,לאמונה בך שאתה מנסה להטמין בי לאחר כל אכזבה. כל מה שנותר לי הוא לשכוח אותך, לא לתת לכבודי להימעך קלות תחת רגליך ההולכות מימני וחוזרות אלי פעם אחר פעם. כל מה שאני צריכה עכשיו הוא לא להמשיך הלאה בלי לפנות הצידה לכיוונך אליו אני נשאבת, בלי לחזור אחורה לאותו עבר שלי איתך שהופך להווה כל פעם מחדש,בלי להיתקדם קדימה ולראות אותך בעתיד שלי.


אני שונאת את עצמי על כך שאני איתך ועל כך שאני בלעדיך. אני כועסת על התוקפנות שלי כלפיך,על כך שאני שוב דוחקת אותך מחיי,על גזר הדין שאני מקבלת כשאני בילעדיך ועל גזר הדין שאני מקבלת כשאני איתך.


אבל אני כבר הבנתי שאני חייבת להקשיב להיגיון ולא ללב. ההיגיון אומר תמשיכי הלאה, אדם אחר יפרוץ את שערי ליבך ואת תשכחי את הנבלה, את הבן זונה שלקח מימך כל צל של מנוחה. זה מה שאני יעשה... אני אפסע לי בין השבילים הנמשכים בלעדיך בתקווה שהאפלה שנפלה עלי כשאתה לא כאן לא תמנע מימני לנצח את האהבה הרעה הזאת,האהבה האכזרית שנגזרה עלי איתך.


אני אגיע ליום שבו תישכח ותעלם קליל מכל מחשבה,מכל רצון,מכל תפילה.


אני אגיע ליום בו אהיה חזקה מכל הרגשות הבוגדניים שלי ואעיף אותך בלי שום צל של חרטה.


אני אגיע ליום בו תיתחנן לבואי, תבין כמה שאתה צריך אותי ...אבל אני כבר לא ארצה אותך,לא אצטרך אותך, לא אפול בקסמיך אלא רק יבוז לך ואז אתה תבין את הטעות שלך ,כל המציאות תשתקף אל מול עיניך אך אני כבר לא אהיה שם כדי שתתקן את טעויותיך .


אני אהיה במקום אחר...