*+*+*+*+*איך נפלו גיבורים--כל הפרקיםםםםםםםם*+*+*+*+*+

"איך נפלו גיבורים.."-פרק ראשון:

"איזה גבר" חשב לעצמו

כשסידר את הכומתה החדשה על שכמו

רק לפני חודש, אולי חודשיים,

יצא לטירונות, אחת ושתיים.

הותיר מאחוריו את בית הספר,

את אמא, אבא והבית גם,

יצא לטירונות, להתחבא בעפר,

לא תיאר כמה מאושר יהיה שם.

אך דבר אחד לקח עמו בצאתו,

שמר אותה קרוב אליו, בלבו, תמיד איתו.

זוכר הוא עדיין, איך פגש אותה אז,

איך מפחד והתרגשות הסתמרר עורו לעור ברווז.

כבר אז היה גבוה, יפה, כה מושלם,

תמיד התבלט, ראשון מבין כולם.

היא הייתה כה ענוגה, צחה, רכה

איך מבט עייניו בליבה שקע.

מאז ועד עכשיו, כבר כמעט שנתיים,

הם ביחד, וטוב להם בינתיים.

אך כשהוא התגייס, הצטרף לחייל משוריין,

רק בצבא, באימונים, לפתע נהיה מעוניין,

לא שכח אף פעם, הידיעה טבועה בליבו,

כמה חשובה היא, היא הכל בשבילו.

היא ידעה שהוא אותה אוהב,

ואהבה אותו עד כדי כך שלה כואב.

הם נשארים ביחד, דובקים אחד בשני

יודעים שבלי הזוג, לא יהיו שלמים, לא יהיה "אני".

עברו עוד חמש שנים, הוא הבייתה עתיד לשוב,

כבר לא חייל, אלא קצין, סרן- כל כך חשוב.

בא הבייתה לסוף שבוע,

איחוד מאושר עם ההורים,

ציפתה היא למצוא אותו רגוע,

לפני שיצא שוב לחודש מילואים.

הם התחבקו, התנשקו, שמחים, מאושרים,

החליטו להתחתן, להיות יותר מחברים.

החליטו על השתיקה לשמור, לא לשתף,

כשבחוץ הגשם את הרחובות שוטף,

הם היו מאושרים, בילו את סוף השבוע ביחד,

כשנפרדה ממנו שוב, לצבא, ידעה עוד רגע של פחד.

עמוק בתוך בלב, הייתה לה הרגשה מוזרה,

כאילו היא רואה אותו עכשיו בפעם האחרונה.

אך היא מייד אליה התכחשה, את ראשה ניערה,

וחיש מהר לבייתה מיהרה.

כעבור חודש, שוב מצפה היא שישוב,

ארוסה הצעיר, היפה, המתוק,

הם התכוונו להכריז על משהו כל כך חשוב,

היא אהבה כל כך את חיוכו מלא הצחוק.

אך הוא עוד לא הגיע הבייתה, היא החלה לחשוש,

למה אהובה לא חוזר אליה, הפשוש?

נקפו עוד מספר שעות, היא התקשרה להוריו,

אביו ענה לה בקול כל כך מאוכזב

"חשבנו שאת הוא, הוא לא חזר עדיין,

וכבר הרבה אחרי שעת בין-ערביים".

היא התקשרה לפלוגה בה הוא משרת,

שם הודיעו לה שאהובה הצעיר, המוצלח... מת.



"איך נפלו גיבורים..."- פרק שני:

אחרי ההלוויה חזרה היא לביתה הריק, הקר,

העולם נראה לה כה זר ומנוכר.

מופלא עדיין היה הדבר בעייניה,

מה רבה היא עוצמת רגשותיה.

איך ייתכן שאהבה כה עזה,

פעמה בליבה של אישה כה רזה,

רזה מצער, רזה מגעגועים,

לאיש שלו פעם נשבעה אמונים.

"איך ייתכן שאותי הוא כך עזב?"

ליבה שלה היה פצוע, כל כך מאוכזב.

כבר נשבעה לו פעם, לפני כמה חודשים,

שליבה יהיה שלו לנצח נצחים.

היא יושבת בבית, ישנה על הספה,

לא מסוגלת לגעת במיטה היפה,

פעם הם ישנו יחד, על אותם סדינים,

ועכשיו היא נידונה לחיים בלעדיו, לעולמים.

מזילה היא דמעות, על הגבר שאהבה,

יודעת שאיש אינו יוכל להקל את כאבה.

מדמיינת שוב ושוב את רגעיהם האחרונים,

איך היתה אז בטוחה שאוטוטו הם מתחתנים.

איך התנשקו בלהט, לפני שחזר לשטח,

לפלוגה, איך סיפר לה על כל המתח.

מעיפה מבט בתמונה שעל השידה

בה הוא עומד במדי זית, לידה.

נזכרת איך הלמו אותו המדים,

איך הגיבה כשראתה אותם לראשונה, "מדהים!"

איך שמח איך אהב את הצבא

כמה נפלא היה חיוכו כשקיבל עוד דרגה.

כמה חזקה הייתה הרגשתו לצה"ל, אהבה,

איך אהב את תחושבת הכותמה על שכמו, את זה המגע.

ופתאום לפתע נזכרה שוב,

איך כרעה על ברכייה במבט כה עצוב,

איך בהלוויתו הצבאית ספדה לו על קברו,

איך קברה את ליבה ביחד איתו.

לה' אלפי תפלותיה שלוחות:

"רק עוד נשיקה, רק עוד מבט,

הלוואי והיה הולך לקב"ט!

שרק יחזור אליי, אהובי,

או שלפחות אוכל לעקור את ליבי.

רק להפטר מזה הכאב, מזה הצער

זקורע אותי מבפנים, חד כתער.

אם הוא לא יכול לחזור לפה, שלח אותי אליו,

כי אין שום טעם לחיי.. בלעדיו."

בזו הרוח, בזו ההרגשה,

מלאו עייניה בחשיכה, ולחלומות נסחפה...



"איך נפלו גיבורים.."- פרק שלישי:

הכל מנצנץ בשמיים, ענני נוצה,

דמויות יפות, גבריות, אך אף אחת פה לא פוצה.

חיילים צעירים בשמיים, ממתינים בשערי גן-עדן,

עומדים המומים לפני הדלתות הנמצאות שם מימי קדם

ברשימה ארוכה ארוכה רשומים שמותיהם

מבינים שאת כל יקיריהם הם הותירו מאחוריהם.

הוא ישב על ענן נוצה, בצורה כורסא הוא מעוצב,

הוא מתחיל לקלוט שלעולם לא ישוב הבייתה מהמוצב,

שלעולם לא ירגיש שוב את חיבוקה המתוק,

ופתאום הרגיש כל כך כל כך רחוק.

דמעות החלו זולגות מעייניו היפות,

ומהשמיים ירדו לארץ טיפות גשם כסופות,

כי כשהמלאכים בוכים בעולם אחר,

אז בעולם הזה עצוב לנו הרבה יותר.

דמותה עלתה לנגד עייניו, הוא התמלא געגועים,

ופתאום הבין שלא יבוא לעוד שבת אצל ההורים,

שלא ינהל שיחות על שטויות עם אבא ואמא

שיותר לא יפנים את עצותיהם, עמוק, פנימה.

שיותר לא יחבק את אחיו הקטנים

אלא רק ישקיף עליהם גבוה מהעננים.

והדמעות ממשיכות לזלוג, הגשם עוד יורד

ולנערתו האהובה הוא כל כך חרד

הבין פתאום, בצורה כה ברורה,

שהיא לא תהיה לו לאישה, זאת הנערה.

הם לא יקימו בית, לא יתחילו משפחה,

מנהל בית ספרם של הילדים לא יזמינם לפגישה.

לא יראו את ילדיהם גדלים, מתפתחים,

לא תהיה לו משפחה כמו שתהיה לאחרים.

מדי הזית, שהלמו אותו כל כך, החלו אותו לחנוק,

ולפתע היא התעוררה כשלנגד עייניה חיוכו מלא הצחוק.

היא הביטה החוצה מן החלון, רואה את הגשם יורד,

והבינה שבשמיים המלאך שלה פוחד.

היא בחרה להאמין בזו ההמצאה

כי המלאך שלה הוא פשוט מציאה.

אין מה להגיד, אין מה להטיל ספק,

שנשמתו תמיד תהיה שם באופק.

יום חדש הפציע, יום חדש עלה,

ומבטה נפל על שמלת הכלה.

שוב לא האמינה, כיצה זה ייתכן,

שהייתה כה שמחה רק שבוע לפני כן.

היא נדרה אז נדר שתזכור כל חייה,

ודמעות חמות שוב זולגות על פנייה...



"איך נפלו גיבורים.."-פרק רביעי:

"אני עכשיו מבטיחה, נודרת נדר,

שאת אהבתי אליו אני לוקחת לקבר,

לא אתן את ליבי לאחר, לא אוותר עליו לעולם,

על מלאכי היפה, מלאכי המושלם.

את שמלתי הצחורה, הלבנה, המשיית,

לא אלבש לעולם, גם אם הסיבה היא משנית.

היא ארוסי, הוא אהובי, בליבי הוא כבר מזמן בעלי,

ולכן הוא תמיד היה ותמיד יהיה האחד והיחיד בשבילי!

לא אתן את ליבי לאחר, לא אתאהב שוב,

כי רק הזכר שלו, זה מה שחשוב."

המלאך שלה למעלה, שערי גן-עדן כבר מאחוריו,

שומע את תחינתה האילמת, אך רוצה שתמשיך את חייה בלעדיו.

לא רוצה שתתאבל עליו עד שארית ימיה,

רוצה רק שחיוך יאיר תמיד את פניה.

אך איך לה יאמר זאת, בלי מילים,

הרי מלאכים לרדת ארצה לא יכולים.

הוא נזכר במעמד אחר, בפיקניק שערכו באחד מן הלילות,

שכבו על שמיכה משובצים והתבוננו בכוכבים היפים עד כלות.

זכר איך אמר לה אז, בקול גברי ועמוק,

שם למעלה, בשמיים, רחוק רחוק,

נמצאים בתיהם של כל המתים, ואלא שטרם נולדו,

אלה אורותיהם של הכוכבים, והם תמיד יכובדו.

איך אמר לה שכשנדלק כוכב,

מישהו את עולם הותיר מאחוריו,

וזוהי דרכו לסמן לאהוביו,

שהוא עדיין משגיח עליהם, שימשיכו את חייהם בלעדיו.

אז הוא פנה לאלוהים, שהסתובב בין שורות המלאכים שאליו שבו,

מפריד בין שניים שלושה שרבו,

ביקש הוא מה' הגדול, הנורא,

שידליק כוכב למען אותה הנערה.

אלוהים טפח על שכמו, חייך חיוך רחב,

ואמר שזכות קופידון הוא אותה כל כך אהב.

העלם חייך במתק שפתיים, ואמר שהוא חולק על דבר אחד או שניים,

שגם אילולא קופידון היה מתערב הם היו מוצאים אחד את השני בנתיים.

לפתע אלוהים הרגיש, תדהמה כה רבה,

פעם ראשונה שמישהו חלק עליו, כבר רבבה!

ואז הבין איזה טעות ענקית עשה, ואותה אין לתקן,

איך קרא לגוזל לשוב אליו מהר מדי, לעזוב את הקן.

עצב גדול ירד על אלוהים, עצב גדול ונורא,

ונפתחו העננים כמו ממטרה,

ומבול ירד בארץ, מלאו כל הנחלים כולם,

כי אלוהים קרא אליו מוקדם את הטוב באדם.

והוא רק חשב עליה, אותה השאיר בביתם, הרחוק,

רוצה רק לראות אותה מחייכת את חיוכה המתוק...



"איך נפלו גיבורים.."-פרק חמישי:

והיא ברחוב הולכת, חלפה כבר שנה, אם לא יותר,

לא נותרה כל ברירה, אלא מזכרונו להרפות, לוותר.

אך עדיין, מדי פעם בפעם, היא עליו חושבת,

ומרוב חולשה אין לה ברירה, היא מתיישבת,

נזכרת בפניו המחייכות, בידיו המחבקות,

בנשמתי הצוחקת, בשפתיו הכל כך רכות.

היא ברגעים אלו, חושבת, בטוחה,

היא פשוט מאושרת, היא כל כך שמחה,

כי היא יודעת שהוא תמיד תמיד איתה,

שיום יבוא והוא יחזור לשיון איתה במיטתה,

שיחזור לתכנן איתה את חייהם המשותפים,

שיספר לה שוב כמה ילדיהם יהיו יפים.

ואז היא מתעשתת, ועל עצמה כועסת,

ובזכרונות על ימי עבר מואסת.

משלימה עם המציאות הקשה, האכזרית,

וכורתת כינה לבין עצמה ברית,

שעליו תתגבר, אך לא תשכח אף פעם,

שנשמתו ונשמתו יהיו כמו ברק ורעם.

ויום אחד, כאשר תקרא גם היא לשוב לבורא,

הוא יהיה שם, ועל דרכה עליו הוא מורה,

כי הם יתאחדוף אם לא בעולם הזה, אז בעולם הבא,

ואז השמחה והגאולה שתהיה לנשמתי תהיה כה רבה!

ואז היא מסתכלת בתמונות, ומרימה מבטה לכוכבים,

יודעת שתמיד תמיד יהיו זוג האוהבים.

ולפעמים יש לה תחושה מאוד מאוד מוחשית,

שהוא דואג לה מלמעלה, כבראשית,

שתמיד תמיד עליה הוא שומר, מגן,

ולכן על דבר שקורה בחייה היא לא תתלונן.

אך אף פעם, באף אחד מן הרגעים,

לא ציפתה להפתעה שהודיעו לה הבאים...

כי אלוהים מהשמיים, מהכוכבים,

חשב על דרך לתקן את הטעות שעשה לפני 13 חודשים,

חשב וחשב וחשב, וניסה וניסה וניסה,

אך שוב פיתרון הוא לא מצא, התיישב הוא על הענן-כורסא,

ואז לפתע הבין, למוחו הגאון עלה רעיון,

הללויה, נמצא פיתרון, שבא כנגד כל ההגיון,

אך אלוהים חש שעל טעות זו הוא חייב לפצות,

ולכן יוציא את תוכניתו לפועל, היום, לפני חצות...



"איך נפלו גיבורים.."-פרק שישי:

"מה?" הייתה תגובתה הראשונית,

מתקשה להאמין שייתכן שבפרשה חלה כזו תפנית.

כיצד ייתגן שעד היום לא ידעו על כך

שבשבי הסורי הוא נלקח?

למה אותנו הטעו כך, אמרו שלעולם לא ישוב,

ועכשיו יש עוד תקווה, שוב!

שחררו אותי, החזירו אותו אליי, לא יכולה יותר בלעדיו,

אני רוצה אותו בבית איתי, פה ועכשיו!"

לא יאומן, אך זו המציאות האמיתית,

בלבלו בינו לבין חייל אחר שנהרג באותה התקרית,

שניים נשבו אז בשבי, אחד נרצח,

והיו בטוחים שלא הוא אחד נלקח,

את הגופה שקברו אז, בהלוויה כה מכובדת,

לא להקבר תחת שמו הייתה מיועדת,

כי לא הוא זה שמת, שנפל בהגנה על המולדת,

בלבול כה גדול שקרה בצורה כה מיוחדת,

והיא שוב ושוב מתפללת, שהלוואי ואיש לא היה נופל,

אך היא שוב ראתה תקווה בתוך כל הערפל.

מהר להוריה, והוריו צלצלה,

והודיעה להם את הידיעה הכל כך מופלאה,

כולם בהתחלה בה פקפקו, חשבו שהשתגעה,

חשבו שיצאה מדעתה בגלל המציאות הרעה,

אך כשקיבלו טלפון ממשרד הביטחון,

והבינו שכל מה שאמרה היה נכון,

חיש מהר שבה לפעם בהם התקווה, החיות,

תמו יסוריהם שהתחוללו כל השנה האחרונה, האכזריות.

כולם מהר מסעו לירושליים, למושב ראש הממשלה,

רצתה היא כל כך שיחזור הבייתה, שתהיה לו לכלה.

"לעזאזל, איך קורה כדבר הזה?" הטיחו בעומד בראש המדינה,

והוא הודה "האמת, בזיהוי הגופה קרתה טעות מיוחדת במינה,

רק היום עלה השב"כ על זהות החטופים שנשבו בידי הסוריה,

אני מבטיח לכם שנחקור את הטעות שקרתה על בורייה."

איש מהם לא ידע, שבעצם זה היה הפיתרון של אלוהים, הגדול,

אלוהים שרצה להחזיר אותו לחיים, והרי הוא כל יכול.

אז חשב ה' על תוכנית, כזו שלא תראה מוזרה,

כך שהוא אל חיק משפחתו ואהוביו יוכל לחזור בחזרה.

כשהוא שמע על התוכנית, "מה?!" הייתה תגובתו הראשונה,

בדיוק כמו תגובתה, מתואמים היו בלב ובנשמה.



"איך נפלו גיבורים..."-פרק שביעי ואחרון:

בדיוק שנה וחצי, אחרי אותו היום המקולל,

חזר הוא לביתו, חזר הוא כגיבור מהולל,

לחיק משפחתו האוהבת, לביתו החמים,

וישר הוא עטף אותה לחיבוק כה נעים.

היא הייתה מאושרת,, כל כך כל כך שלמה,

כל אכזבה מעולמה נעלמה

כי הוא חזר אליה הביתה, אליה, לתמיד,

הוא שוב שלה, הוא שוב איתה, האחד והיחיד,

הם נתקו מגע, רק לשנייה, אחד בשני מביטים,

הוא חייך אליה את חיוכו מלא הצחוק, האהבה,

ומליבה חיש מהר נמחקו כל הלבטים,

הוא באמת פה, איתה, לא תספוג יותר אכזבה.

הוא היה כל כך מאושר, כי אחרי שנה בלעדייה,

ידע שאיתה יחיד עד סוף חייה.

ובאשר למשפחתו, הוריו, אחיו הקטנים,

לא האמין כמה גדלו בזמן הזה הבנים,

והרי הוא ישיש, זקן ממש,

אך עדיין, גמיש, פתלתל כנחש.

אחרי ששנה התבונן עליהם מלמעלה, כאחד מהמלאכים,

ידע להעריך את התום שבחיים, את החיוכים הזכים,

את כל הטוב שלפנים נעלם מעייניו,

והיא רק עיכלה את המחשבה שלא תהיה שוב בלעדיו.

עוד חודש עבר, והם מאושרים,

היום התחתנו, הם סוף כל סוף מאוחדים,

טבעת על אצבעו, ואחת גם על אצבעה,

סוף כל סוף הגיעו יחסיהם לרגיעה.

עכשיו כבר לילה, הלכו הם לירח דבש,

הוא אמר לה דבר שבחיים לא תשכח:

"אולי רק היום התחתנו כדת וכדין משה וישראל,

ואת כל הטוב שבעולם לנו אאחל,

אך בליבי אנו נשואים, מן היום הראשון שהכרנו,

שאחד לשני א-ו-ה-ב-י-ם אמרנו...

כבר שבע וחצי שנים, אולי קצת יותר, אולי קצת פחות,

אנחנו אוהבים את האהבה הגדולה מכל האהבות."

ודמעות זלגו מעייניה, וגם מעייניו,

אך לא היו אלה דמעות של צער על חיים בלעדיו,

אלא דמעות של אושר, של שמחה כה רבה,

והם חיו באושר ועושר, עם המון המון המון המון המון המון אהבה...!



הסוף!





=========================================================



מקווה שאהבתם!!!!!!!.. רוצים עוד? רק תגידו..



דפי