''ואני תפקידי, לנגב לך את הדמעות...''

אני מיואשת. אני כותבת רק בשביל להשתחרר מהמועקה, כמו שאני תמיד עושה. הכתיבה שלי זה הדרך שלי להשתחרר, כי אחרת אני שומרת הכל בלב ולא נפתחת לאף אחד. תבינו, הדף הוא חלק.... הוא תמיד פה, הוא תמיד מקשיב. הוא לא יגיד לי "די מה את עושה סיפור גדול משטות?" וגם לא "די, תקצרי"... הוא תמיד מקשיב לי, תמיד פה. ובדרכו שלו, הוא גם מייעץ לי.. אחרי שאני קוראת את מה שכתבתי, אני מבינה כל כך הרבה יותר על עצמי, גם את מה שאני לא רוצה להבין... מי רוצה לדעת שגם הוא דפוק בכל מיני צורות? מי רוצה לדעת שגם הוא אשם, לפעמים? מי? בטח שלא אני... אבל זה המצב, ואני מקבלת אותו. אני יודעת שאף בנאדם לא מושלם, אף אחד. לא משנה מה תגידו, גם מי שאני אוהבת הוא לא מושלם. להפך. אני מודעת לכל המגרעות שלו, ואני אוהבת אותן, ואותו. אני לא שואפת להיות מושלמת. אני שואפת להיות הכי טובה שאני יכולה להיות. אני לא מאמינה במושלמות. אני חושבת שאם הייתי מושלמת, החיים שלי היו מושלמים, ואז היה לי משעמם, כי לא היה לי על מה לבכות לפעמים, ולפעמים כייף לי גם לבכות. לא היה לי מה לשאוף לשפר, ואז תמיד הייתי נשארת תקועה במקום. לא הייתי משתנה, לא הייתי חווה את הכייף שבשינוי ואת הסיפוק שבידיעה שהצלחתי לשנות משהו שרציתי לשנות. אם ה' היה שולח אליי מלאך, והוא היה מעמיד בפניי שתי ברירות: לעלות לחיות עם המלאכים המושלמים, או להשאר לחיות על פני האדמה יחד עם כל המגרעות, והדפקטים, והשנאה והמלחמה והאיבה, והזדון והאכזבה, אני חושבת שהייתי בוחרת להשאר פה למטה במטרה לשפר את מה שקיים. אני לא בטוחה, אבל..! אני לא בטוחה, כי אלוהים לא שלח אליי מלאך, ואין לי זכות בחירה. אני תקועה פה למטה, פה עם כולם, עם המלחמה, והדממה, והסמים והתאונות, והפיגועים, והמוות, והמעצבנים והפוסטמות, עם כולם. עם החברות הטובות שאני אוהבת, עם השמחה, עם ימי ההולדת, עם המשפחה הכי תומכת בעולם, שמה לעשות לפעמים עולה לי על העצבים... עם הבנים המנייאקים, שמצד אחד משקרים לי ומצד אחד רודפים אחריי. מוציאים אותי מהשלווה שאני כל כך מתאמצת להשיג. וגם כשכבר אני מוצאת נקודות אור אמיתיות בשלווה הקודרת, אז ענני גשם באים ומסתירים לי אותם. ככה גם היה איתך. כשדיברנו פעם ראשונה, הייה ברור שאין מצב בינינו. לי היה חבר, שאהבתי באמת, ואתה היית מאוהב בהיא ששברה לך את הלב. אתה עדיין. דיברנו ומההתחלה סיכמנו שנהייה רק ידידים. למה לא עמדנו במילה שלנו? למה היינו חייבים ללכת נגד הכל? למה אני הייתי צריכה להתאהב בך? ל-מ-ה? למה אתה היית צריך ללת לי את העולם? למה הטעת אותי? למה גרמת לי להאמין שיש בינינו משהו מיוחד? למה לעזאזל הייתי צריכה להתעסק איתך רק בשביל להבין שאתה כמו כל השאר. זרקתי בשבילך את האדם שהכי אהבתי עלי אדמות. באמת. הסתנוורתי. המלאך שלי עכשיו כבר לא יתקרב אליי ממטר. עד כדי כך פגעתי בו. עברתי איתו הרבה ביחד, ואת הכל סיכנתי בשבילך. ומה בקשתי בתמורה? כלום. רק ציפיתי שתהיה בך את ההגינות להיות אמיתי איתי, לא סתם למרוח אותי בסיפורים. לא סתם לדבר איתי כאילו אני אחת מאלף. לא סתם להגיד לי שלוש מילים משמעותיות, בלי משמעות. ברגע שאמרת אותן, ידעתי שזהו, שהסוף מתקרב... ידעתי שדי, שהכל נגמר. רציתי שפעם אחת, זה יהיה כמו שצריך. שנחכה, שלא נגיד את זה עדיין. שכשנגיד, זה יהיה אמיתי ומכל הלב. אבל לא, לא יכולנו לחכות. והרסנו הכל. ועכשיו אני כל כך כל כך מאוכזבת. כבר הייתי בסרט הזה. ועכשיו אני שומעת את השיר שלי, שהפך לשלנו, והדמעות זולגות.. והמילים הכל כך משמעותיות שבשיר גורמות לי לצרוח אבל לבכות. אני מרגישה את הדופק של עצמי, ואני יודעת שיחד עם כל פעימה, עם כל דמעה שמתגלגלת, אני מטהרת את כל מה שיושב לי בפנים. לפני דקות ספורות, גיליתי שאני לא היחידה. אני לא מיוחדת בשבילך. אני מרגישה כל כך מטומטמת.... אמרת לי שאני מושלמת. אני לא. ההבדל בינינו, הוא שאני גם לא שואפת להיות כזאת, ולא מחפשת את המושלמות באחרים... מה אני אגיד לך, שאתה לא מבין לבד? יש לך קסם, המון קסם, שגורם לכולן לרצות אותך, ולהתאהב בך. יש בך פתיחות, אבל עם זאת גם המון המון המון סודות. כשמדברים איתך אתה מקסים, אתה מהפנט, ורק חבל שאחר כך, מגלים את הדו פרצופיות. לא יודעת אם זה הכינוי המתאים לתת לך, אבל נראה לי שכן, הרי אחרי הכל אתה דו פרצופי. אוהב ומתעלם. רגיש, ואטום. חכם, אבל כל כך כל כך טיפש. אתה הפסדת את הילדה שהייתה מוכנה לתת לך את הכל. הכל הייתה מוכנה לתת בשבילך.. הלכתי נגד החברים, נגד כל האזהרות, נגד כולם. ואתה הרסת את הסיכוי שהיה לנו ל"סיפור אהבה בלתי נשכח". העלמת אותו. אני מצטערת, אבל עכשיו, עדיין, כנגד כל הסיכויים, אני לא מצליחה להחליט מה לעזאזל אני רוצה ממך. לא התחייבנו על כלום, לא דיברנו מפורשות, רק אמרנו שלוש מילים, קטנות... אני, מצידי, הייתי מוכנה ללכת עד הסוף. להיות חברה שלך, ללכת אחרייך לכל מקום. הייתי מוכנה לתת סיכוי אמיתי לכל הקטע בינינו. אבל מסתבר, שזה היה רק מהצד שלי, שאתה לא הרגשת את הקשר שאני חשבתי שנקשר בין הלבבות שלנו. חד צדדיות זה המפתח בסיפור שלנו. חד צדדיות ואשליה. לא רוצה להאמין יותר. או שבעצם רוצה. לא יודעת מה אני מעדיפה- את האמת הכואבת או שתתן לי להמשיך לחיות באשליה.. מלאך שלי, למרות שאתה לא חייב לי כלום ואני לא חייבת לך, אני פה, מסתבר. אני עדיין מחכה.. רק תזרוק מילה. אולי נהיה ביחד, ואולי לא. אבל מה שבטוח- לפחות לא יכאב לי כל כך.. אמרנו פעם, שאלוהים מכוון את הכל, אז אני שואלת, אותך, אלוהים, מה עתיד לקרות? ככה הכל בינינו רק יתחיל, או שאולי תתן לי להמשיך לבכות..?

שלך. אתה יודע מי אני. רוצה רק שתבוא ותשיר לי כמו שאני שרתי לך פעם, "ואני תפקידי, לנגב לך את הדמעות..."



דפי.