השתנתי בגללו..הוא נישק אותי..ופגע בי עוד יותר..אבל למה זה באמת כאב לי?!

היום ראיתי משפט, שגרם לי להבין את החיים בצורה נכונה יותר, וגם ת'אהבה, רגשות, עולם.
לא שהוא מראה את הכול, אבל הוא כל כך נכון...

"ברגעי עצב, ברגעי כאב, עדיף היה למות..ולא להתאהב"

ברגעים שמאבדים תאהבה, או שהיא מכאיבה לנו, ועצוב לנו ביגללה, אנחנו חושבים שטעינו שהתאהבנו,
ועדיף היה למות, ולא לסבול תכאב הזה, כי תאמת כשאתה סובל מהכאב החד הזה, הוא כמו מוות,
אולי אתה לא מת ברצינות,
אבל אתה כמו מת מהלך, פגוע, וכול מה שאתה חושב עליו זה, עד כמה אני אומלל, ופגוע ביגלל האהבה...
ואז איך אנחנו מתארים תאהבה.

היא לא שווה כלום, היא רעה, היא פוגעת, בגללה סובלים, היא מכאיבה, אני לא יתאהב יותר, אני לא רוצה,
אני עושה הפסקה, ועוד כול מיני מילים כאלה.

אבל האהבה באה אלינו לפתע, בהפתעה, בלי שנדע ונשים לב, ודווקא..לא בנו זה תלוי,
אלא בלבנו, שהורס לנו קצת תחיים.

רוב האנשים מרוב כאב, אהבה, שיברון לב, חושבים רק על זה.
שוכחים מהחיים האחרים, יציאות, חברים, לימודים, השקעה, סביבה, רק עד כמה נפגענו מאהבה.

בכללי כשהתחלתי לכתוב תנושא הזה, לא זה מה שהתכוונתי לכתוב...אבל פשוט הוצאתי כמה מסקנות...מצאתי אותן, אפעם לא הבנתי נכון, עד כמה אהבה יכולה לסובב לנו את הראש,
לפעמים זה לא אהבה, לפעמים זו הידלקות, אבל לא רק אהבה פוגעת..אלא גם הידלקות,
יש כול מיני אהבות, אהבות חד צדדיות, או שהבן זוג בוגד, משחק, מתערב וכול מיני דברים.
ולמה זה קורה...למה אין לנו אהבה רגילה?
עם אהבה רגשות טובים, ובלי סבל?
למה לא הכול כמו שאנחנו רוצים?

ועכשיו הבנתי...קודם כול..לפעמים באהבה אנחנו עושים מלא טעויות ופונים בדרך הלא נכונה,
עושים דברים לא נכונים...
ואז הגורל משתנה, ופגוע בנו בגלל הטעות, ואז אנחנו לומדים ממנה ולא עושים אותה שוב.
אולי גם כדי שנוכל להבדיל בין הטוב והרע, כי עם הכול היה טוב, מה כיף בזה כשהכול מושלם?

אבל יש כאלה שנשברים ואומרים...אבל למה כל כך הרבה כאב?..
אבל תבינו מתישהו זה יעבור, ותהיה אהבה חדשה, או...צריך למצוא תעסוקה.

כתבתי את כול זה מסיבה אחת...שהתבגרתי, כן לפני שנה הייתי ילדה קטנה, שונה ותמימה.
הייתי ילדה ממש קטנה, בת 13, שלא הבינה כלום, שלא ידעה מזה אהבה, וסבל.
עכשיו אני מבינה, אבל לא רק בזכות זאת התבגרתי, אלא לפי הזמן, הגורל שקיבלתי, והאנשים שהכרתי והסתובבתי אותם, ומהסבל שסבלתי.

אני עכשיו יושבת פה...בוכה וצוחקת...מאושר או מאומללות לא יודעת...פעם הייתי כל כך תמימה...וילדה כזאת קטנה...שאני ממש מרחמת על עצמי...
אבל מה עכשיו יותר טוב? שהתחלתי להיות יותר יפה? (אני לא חשה..לא חושבת שאני יפה ככה אמרו לי...),
שאני בעלת יותר ביטחון עצמי? שאני לא בוטחת באנשים?
ומה...שירדתי בלימודים, שסבלתי מהחיים, מה עזרה לי ההתבגרות הזאת ביכלל?
אבל זה חלק מהחיים...ומההתבגרות...
ואולי ככה אני ילמד מהטעויות שלי...למרות שלא תמיד לדעתי אני טועה..ביכלל לא..
כול מה שעשיתי שהאמנתי לילד אחד, ורק בגגלו השתנתי, ורק בגללו השתנו חיי, ורק בגללו כול הסבל בחיי,
אני לא יגיד שהוא הבן היחיד שבגללו סבלתי, אבל בגללו הכי הרבה, אני לא יגיד שרק בזכותו התבגרתי אבל בגללו הכי הרבה אני לא יגיד שהפסקתי לרצות אותו כי בליבי מעולם לא אהבתי אותו כי משו עצר בעדי..אבל תמיד רציתי אותו...

הילד הזה בחיים לא ידע מה עברתי ביגללו, כמה השתנתי ביגללו, כמה רציתי אותו, כמה חשבתי עליו,
כמה הוא היה חשוב לי, מה הייתי מוכנה לעשות בשבילו,
יש חלק שיגדו שאני אוהבת אותו בגלל כול התיאורים, אבל לא אני לא אוהבת אותו,
יש לי תשוקה עזה עליו..ולא קשור לזה שאני חרמנית או משו...מה קשור...פשוט תשוקה..אני לא יכולה בלעדיו...גם עם הוא לא יהיה בעולם הזה..גם הוא יסע לארץ אחרת...גם עם לא ניפגש יותר..תמיד ישאר לי זיכרון ממנו...כי בגללו כול חיי השתנו...כול חיי...
עד כמה שזה נישמע דרמתי וקשה..ככה זה.
אני לא יגיד שהחיים שלי הכי קשים מכולם, לכולם יש את הקשיים שלו, אבל לי יש תקשיים שלי,
ולא כל כך קל לי להתסדר איתם.
אבל אני לא נפלתי.
אז כשהכרתי אותו ב12.10...סבלתי ביגללו, כול יום באתי מוקדם כדי רק להסתכל עליו, על היופי שלו, הוא נראה כזה שקט, דיכאוני, עצוב וסגור, אבל הוא היה מלא שמחת חיים, מאושר, מת על החיים, פשוט..מאושר.

אני מכירה אותו כבר 10 חודשים, עבר הרבה זמן מהכאב הזה שהרגשתי אז...ב12.10 עד ל20.1..3 חודשים חשבתי רק עליו, רציתי אותו, אבל הייתי ילדה קטנה, שלא יכולה להיות עם מישו שגדול ממנה בשנתיים וגם יש לו תציפיות שלו...
הוא רצה אותי..מצאתי חן בעיניו, היינו ידידים בהתחלה אפילו...
אבל כשלא הצליח...פשוט התרחקנו...
וב20.1 הכרתי מישו אחר...ואחרי שבוע הייתה הנשיקה הראשונה שלי..כבר אז התבגרתי...
הרי הנשיקה הזו לא באה מאהבה..היא באה רק כדי להביא בגרות בשביל הילד ההוא...בשביל לא להיות יותר ילדה קטנה ותמימה...

ואז לא דיברנו חודשיים או שלושה, ואז בפורים נפגשנו במועדון, והתחלנו להיות ידידים טובים קראו כול מיני דברים, ואז שבוע לפני ל"ג בעומר...אחרי 10 חודשים...אחרי כול הצפייה הזו..
אחרי שכבר כול הרגשות נשטפו, אחרי שהכול עבר...הוא נישק אותי..והכול חזר עליי..
ההתבגרות שלי, הסבל שלי בגללו, השינוי, הכול...
הבנתי שהוא השאיר לי צלקת כל כך עמוקה בלב..שבחיים אני לא יוכל לשכוח אותו,
והוא אפילו לא יודע עד כמה שהוא פגע בי..הוא לא אשם..הוא לא ידע על זה אפילו..
הוא ידע שרציתי אותו אז...
אבל הוא כבר שכח מזה..כול מיקרה עברה יותר מחצי שנה..
הוא אפילו שכח בת כמה אני..
למרות שהיינו ידידים טובים...
הוא נישק אותי, הוא רצה אותי, הוא אהב אותי אותו לילה...
ואז חשבתי אולי סוף סוף זה יחזור, יצא משו, אבל עם הוא סתם ניצל אותי..כי זה כבר קרה פעם כל כך פחדתי,
ואז אתמול בל"ג בעומר...
הוא בא...התחבאתי..ואז הפתעתי אותו מאחורה והוא אמר לי שלום..והסתכל עליי נדהם...
ואז הלך להגיד שלום לעוד אנשים ואז ידיד שלי נתן לי כמו בצחוק נשיקה בצוואר (הוא התחיל איתי...)
והוא ראה והסתכל במבט לא טוב...
עם זה מפריע לו, למה הוא לא בא לדבר איתי,
למה אני עומדת באי ידיעה, אני לא יודעת מה הייתה הנשיקה בשבילו
לי כבר לא איכפת התנשקתי מלא פעמים,
ואני לא יקבל קריזה בגלל זה,
אבל לי זה היה חשוב, כי הוא בן אדם כל כך חשוב בחיי, בגללו כל כך השתנתי..
אפחד לא יודע חוץ ממני את זה..
כמה הוא שינה אותי...כמה הוא פגע בי...בלי כוונה כמובן...
רק למישהי אחת סיפרתי שהתנשקנו,
והיא אמרה שאין מצב שהוא ניצל אותי, והייתה לו סיבה לנשק אותי,
כי הוא לא ילד נצלן,
הוא אולי פוזה אחת גדולה
אך הוא לא סנוב..כלל לא ולא נצלן...

אז זה מה שקרה לי...ועם רק הייתם יודעים עד כמה זה באמת כואב...
אבל אני לא נופלת אני מחזיקה מעמד,
עכשיו אני משפרת תציונים,
שנה הבאה אני עולה לבית ספר טוב,
וזה העתיד שלי,
בשביל זה אני חיה, להצליח בבצפר,
לצאת עם חברים, לים למסיבות וכול השאר..
הבעיה רק שאני יראה אותו הרבה..
ועם הוא ימשיך להתנהג ככה אני תמיד יהיה מאוכזבת ממנו ויהיה עצובה ליד כולם,
וכולם שמחים ורק אני עצובה..
בגללו ששבר את ליבי...

סורי על המגילה..נראה לי אפחד לא קרה מרוב שזה ארוך
קיצור..זה כואב..
ביי נשמותת...

מורנושש...