והיית תשוקתי היחידה..

עוד לילה..גם הוא עבר..


ברגע ששוקעת השמש אני מנסה לא לחשוב עליך..פן תופיע לי שוב בחלומות.


נזכרת בדמותך..הכל כך ברורה.


ואתה מפחיד אותי...העיניים שלך שבוהות בי וסוקרות אותי מלמעלה למטה..הפה שלך..שמתעקל בצורה מיוחדת ונהפך לצחוק.. הידיים שלך..שעברו על בטני והכירו לי את תחושת ה"פרפרים" הכל כך נשכחת. הטעם של הפה שלך,זהה לטעם של היין ששתינו שעה לפני כן..זהה לסוכריה שמלאה באלכוהול. הלשון שמסתובבת בתוך פי ומזכירה לי מקומות שלא ידעתי שקיימים. הבטן שלך..כל כך חלקה..כל כך נעימה..הצבע עור שלך...שגרם לי להבין שאולי עיוורת צבעים אני..ועוד לא פגשתי בצבע שכזה..האצבעות שלך..נעימות..גם כשהן מלטפות אותי וגם כשהן נשמעות על הגיטרה..אוי הגיטרה..שבה ניגנת לי שירים שירגיעו את סערת הרגשות שמשתוללת בי. סיימון אמר לי בדיוק מי אתה... הוא שר לי את השיר שלך.. אתה סלע,אתה אי. וסלע לא מרגיש כאב..ואי לעולם לא בוכה.


ורק אני עוד בוכה עלייך..בוכה על איך שהברחתי אותך. איזה דחף בלתי נשלט לגעת בך מציף אותי שוב.. וקורע אותי מהמציאות. ושוב השיר ההוא והשיר הזה שמתנגן לי פתאום ברדיו כשאני נוהגת. וכשאני מתקלחת..רק שם אני מרשה לעצמי להיזכר בך.. כשטיפות של מים חמים יורדות לי מהבטן לרגליים אני נזכרת בך.. הליטוף של המים זהה לליטוף שלך.. חם ונעים.. כשאני שופכת על ראשי שמפו ריחני אני מדמיינת את ידייך מסבנות את שיערי הארוך. כשאני מסבנת את גופי אני מדמיינת את שאלו אצבעותייך ולא שלי.


ואני גם בכתיבת השורות האלה אני בוכה. שרה את השיר שאתה כתבת. "אין לה שום עניין באף אחד.." מלבדך..


מה אני צריכה לב? הרי לב יכול להישבר. ואני רוצה לב חסין. חסין אלייך.


בבקשה אלוהים,שהלילה עוד לא יגיע..תן לי להיות עוד קצת במציאות. רק עוד קצת..