במילה אחת- אוףף..עזרה, מהמבינים..

אוף. זה מה שאני מרגישה. כמה שזה טיפשי וילדותי, פשוט אוף. אוף נמאס לי לחשוב, לריב עם הלב והראש..אוףףףף...אוף אני מתגעגעת אליך. אוף אין לי את האומץ פשוט לקחת את הטלפון ולעשות משהו. אוף, למה ככה? למהה?


אוקיי, אולי פה יעזרו לי. וגם אם לא, אני פשוט חייבת להוציא מה שבתוכי. מישהו יהיה חייב להבין את זה. כי החברות, המשפחה, כולם- ואף אחד לא באמת מבין אותי. א=ף א=ח=ד.


אוקיי אז זה הולך ככה..


לפני 3 חודשים הכל התחיל..3 חודשים ושבוע האמת..נסעתי לעיר שלך,משו כמו חצי שעה מאצלי. טיול של בית ספר, רגיל כזה. אבל בגלל שהכרתי אותך, והיה לי יומולדת בדיוק, והייתי כבר מיואשת מהאכזבה שלי מהאהבה הראשונה- אמרתי שיאללה, נצא, ככה סתם להעביר את הזמן..אני לא הטיפוס שיוצא עם בנים ומחפש...ובטח לא בטיול של בית ספר, כמו שלי...אבל יאללה...


אז יצאנו בערב. סתם, סיבוב. ודיברנו, ובסוף, כשהיה 12 בלילה, והייתי בת 16- נתת לי נשיקה, אמרת לי מזל טוב, ומשם הכל התחיל.


במשך 3 חודשים עברנו מלא דברים- את המכשול של המרחק, את אלה שניסו כל כך להפריד, את הריבים הקטנים והגדולים, את המשפחה, הכל..ואז, סבא שלך, הבנאדם שבאמת הכי אהבת בעולם- נכנס לטיפול נמרץ, ואחרי יומיים נפטר. ככה, בבום, איבדת את אחד האנשים החשובים לך. כל כך היית קשור אליו, מי כמוני יודעת כמה. ואז, פתאום, בלי אזהרה או משהו, הוא נעלם לך. ואתה? אתה בנאדם סגור בדרך כלל, וכשזה קרה- נסגרת לגמרי. לא אכלת, לא דיברת, ובטח שלא איתי. שבוע שלם אמרו לי שהיית בהלם. נתתי לך את הזמן, לא לחצתי לדבר ונסיתי לעבור את זה ולהבין, לבד.


ואז, אחרי שבוע, לא התאפקתי- ביקתי לדבר איתך...ועם קצת לחץ, ענית לי. ואמרת אתה רוצה לגמור הכל. ושראית את אבא שלי, ורצית לבוא אליו ולהגיד לו בפנים הכל עלינו. למרות שאמרתי לך שאני צריכה את הזמן לזה.


ודיברת על הרבה דברים, והיית עצבני, וששאלתי למה לגמור הכל ביננו, ניתקת לי. אמרת ככה וניתקת. מאז, כל הנסיונות לדבר איתך- כלום.


מי שכן דיברה איתך אמרה לי שאתה פשוט לא אוהב אותי יותר. וזהו.


איך?! איך לעזאזל?! יום לפני שסבא שלך התאשפז דיברנו! אמרתי לך שאני אוהבת אותך, אחרי ש"הוצאת" את זה ממני...צחקנו...הכל היה טוב אפילו יחסית לבדרך כלל, שתמיד טוב...היה לי טוב כל כך, והיתי שמחה- הנה, אני מגיעה איתך ל3 חודשים, והכל בסדר! אחרי האהבה הראשונה שלי, שנגמרה בדיוק לפני ה3 חודשים, כי הוא לא אהב אותי יותר- לא האמנתי שזה קורה לי עוד פעם. לא יכול להיות.


אז עכשיו אני מרגישה, מין תחושה כזאת, שבאמת אין לי מושג איך להסביר- שאתה כן אוהב אותי. שאתה מתגעגע אליי באותה מידה, אבל משום מה אתה שומר הכל לבד.


אולי זה כי אתה כועס עליי, שלחצתי עליך לדבר איתי- וזה מאהבה...


אולי זה כי אתה עדיין צריך את הזמן שלך לבד...


אולי זה כי ההורים שלך שכנעו אותך..בכל זאת, שבוע בלי לדבר איתי בכלל, היית שבור- והם התחילו לא לסמפט את הקשר הזה...אמרו שאנחנו קטנים, שאם אבא שלי לא רוצה אולי צריך לוותר...שאין לנו עתיד...שאנחנו רחוקים(כולה חצי שעה נסיעה!!) שזהו.


ואתה, שהמשפחה זה הדבר הכי חשוב לך בחיים, אתה,שכל כך אכפת לך מהם...אבל מה איתי?!


אני בינתיים משתגעת פה, לבד.


להתקשר? למרות שניסיתי כבר 5 פעמים? ולא חזרת אליי?


להוריד מהכבוד שלי...? אולי באמת זה צריך להיגמר?


אבל מצד שני...לא מוותרים בכזאת קלות על אהבה...והלב לא טועה. אני מרגישה את זה.


מה ינצח? הראש, הכבוד והגאווה?


או...


האהבה?




+*+תותי שלי אני אוהבת אותך...אבל במילה אחת-אוף+*+