התאהבות כואבת

הכל התחיל בשיחה תמימה אחרי תחרות טניס. הכרתי אותו כבר שנה וחצי ולא ראיתי אותו
איזה שנה.......והשתנתי המון בשנה הזו......מילדה שלא יודעת כלום מעצמה ומהסביבה
הפכתי להיות בחורה שכן יודעת מה היא רוצה......ורציתי אותו

אחרי השיחה הקטנה הזאת הבנתי שלפני שנה, כשחשבתי שהוא לא נחמד ממש ממש טעיתי, הפוך
הוא ממש ממש נחמד.......החלפנו מספרי איי סי קיו ועוד באותו יום התחלנו לדבר.
דיברנו שעות באותו יום וכיוון שאני עובדת בטניס בימי שבת אז התחלתי לראות אותו גם
בשבתות. הפכנו להיות ידידים טובים, וממנו למדתי להיות כנה עם כולם, עם עצמי. עם
הזמן שמתי לב שאנחנו מדברים פחות, אבל חשבתי זה רגיל, הרי (לצערי הרב) הוא בן אדם
אדיש, והאו גדול ממני בשנתיים, כנראה שעובר עליו משהו. אך אני מניחה שעלי עבר יותר
מאשר עליו, התחלתי להתאהב בו. הגעתי לעובדה שהתחלתי להיות אובססיבית כלפיו בצורה
מוחלטת, שיגעתי את החברים ואת כל הסביבה. אז יום בהיר אחד נחתתי עליו עם זה, אמרתי
לו שאני מאוהבת בו. ציפיתי לתגובה שלילית, קיוויתי לחיובית כמו שאומר הפתגם (תמיד
תקווה לטוב אך תצפה לרע) אך מעולם לא חשבתי שאי פעם אקבל תשובה כל כך מזלזלת, זה
ממש כאב. הוא אמר את תתגברי על זה, לא בנימה של ללא רגשות, אבל בנימה של זה רגש
חולף, יעברו לך לא נורא חפיף. אני נפגעתי, התחלתי להפוך להיות פטתית, מתרפסת, כמו
מן התחננותע לה ברכיים שיהיה לפחות ידיד שלי והוא מצדו התעלמות כמעט מוחלטת. אני
מבינה שהוא לא התנהג בסדר כנראה, אני לא יודעת אבל..........האו אדיש, לא יכולתי גם
להאשים אותו עבור מי שהוא, או עבור משהו שהוא מרגיש. ניהלנו שיחות עמוקות, אך לצערי
הרב לא שמתי לב לדבר אחד.....שניהלנו אותן רק באיי סי קיו מה שאחרי זה פגע בי. יום
אחד קמתי, ואמרתי לעצמי, תראי את מאוהבת, מה אפשר לעשות!??!?? אבל זה פוגע בך,
מכאיב לך, אוכלך אותך לאט לאט מבפנים, את חייבת להתגבר על זה. זה הה קשה אך
התגברתי. היה זה קשה בגלל שראיתי אותו לפחות פעמיים בשבוע. היה זה קשה כי המבט
בעיניי שלו כל כך שיגע אותי. אאך בעיקר, היה זה קשה משום שבו מצאתי כל מה שאי פעם
חיפשתי בבן אדם-לא חשבתי שיש בן אדם שבאמת יש בו את כל התכונות שאותן חיפשתי, כמובן
שזה היה חוץ מהאדישות.......אבל מה עושה אותנו למושלמים אם לא החסרונות שלנו? אחרי
שהתגברתי, שזה היה די ארוך, התחלי לשים לב מה עבר עלי בזמן האחרון, מה קרה, האם אני
מרוצה מעצמי עכשיו ואז שוב הוא התחיל לדכא אותי.....למזלי הרב אני מופנמת טיפה
ותמיד מחייכת לכן היה טיפה קשה לזהות שכל כך כאב לי......אזל איבדתי ידיד. איבדתי
ידיד טוב. זה היה כל כך קשה לחשוב על זה,אני התחרפנתי, לא ידעתי איך לאכול את עצמי
וזה עוד ידיד שבאמת חשבתי שהוא מושלם, כלומר עם מגרעות אך הן לא הפריעו לי....הפוך
אהבתי את העובדה שמבחינתי יש לו מגרעות, כי זה הפך אותו לאנושי, לאדם מעניין. שלא
תבינו לא נכון, לי יש המון המון המון מגרעות, אך אני חושבת שכמו המון אנשים שהיו
מאוהבים במישהו, ושזה היה חד צדדי באיזושהו שלב הפכו לטיפה אנוכיים.

לאחר שכל זה עבר שוב הסתכלתי מסביבי והבנתי שאני גאה בעצמי, כי למרות הכל סיימתי את
שליש א (אני ב-ט) ללא חרישה כמעט ועם ממוצע 97 (רק בדוברי אנגלית....כי זה קשה לי)
וכי הצלחתי להתגבר עליו אך לעומת זאת אני והוא לא דיברנו כשבוע חוץ ממשפט פה ושם.
אבל חבשתי, לא נורא, הכל בסדר. הוא לא רוצה אותך, חבל את מפסידה אך תקשיבי לחברים
שלך שאומרים שגם הוא מפסיד לא פחות. הקשבתי, הבנתי. המשכתי להיות חייכנית,
מופנמת-לא שעכשיו היה לי ממש מה להסתיר, ואתם יודעים מה? התחלנו לדבר טיפה. ואני
חייבת להגיד שזה ממש ממש נחמד.

אך למרות הכל, עדיין לפעמים אני יושבת בבית,שומעת לי מוסיקה וחושבת על מה שהיה
אז........הידידות בינינו וחושבת: אולי למרות הכל יש סיכוי שזה חיזור להיות כמו
שהיה? ואז אני מחייכת, נזכרת בדברים שהיו, וממשיכה הלאה.



תודה לכל מי שקרא את זה שהקדיש בשבילי כמה דקות מחייו. באמת תודה. ודרך אגב הסיפור
אמיתי לחלוטין. ואני חושבת שזה הבן אדם היחיד שעד עכשיו באמת הייתי מאוהבת בו, כי
רק בן אדם שבאמת מאוהבים בו יכולים לחהגיד לו זאת. לא?