אמא....

מחנק מוכר בגרון ... אלו הדמעות שרוצות להשתחרר, אמא..
אבל אסור לי לבכות, אני חייב להחזיק את עצמי..
חיילים אמיצים לא בוכים . לא עכשיו . לא במלחמה.
אסור לי להכנע לדמעות ...
אז אולי תגידי שאני חייל חלש..כי כרגע זלגה לה דמעה על הדף.
אני מתגעגע, אמא. ולא קל לי פה.
אבל אני חייב להשאר, לא לוותר. למענך. למען כל המשפחה. למען עם ישראל. אפילו למען השכן שניפץ לנו את החלון שבסלון, ופינצ´ר לנו את הגלגל ברכב.. בכוונה תחילה.
עוד 23 דקות אני עולה לשמירות, כולם פה ישנים . שינה עמוקה, כמו שלא ידעו כבר שלושה שבועות, רק אני לא מצליח להרדם,אז אני כותב לך, אמא, כי אני חייב להתפרק.
כ"כ קשה לראות פה בחורים, הרבה בגילי, אולי קצת פחות, אולי קצת יותר, שנשברים בלילות...בוכים בשקט... יש כאלה שמדחיקים..אבל רואים, אמא, את הפחד. הפחד שהתגבר פה על כולנו . הפחד "להתבזבז",הפחד להיות חלק מרשימה ארוכה של חללים. הפחד שיזכירו אותנו בטקסים שמתקיימים מדי שנה ביום הזכרון למערכות ישראל . והבושה... בושה שהממשלה כבר איבדה את התקווה שבה אחזה 2000 שנה, בושה שעיני-ישראל כבר לא צופות לציון, אלא לשחיטות, והממשלה מפקירה בחורים בידי האויביים .
אני כבר לא יכול להיות הילד שהתחבא מאחורי החצאית של אמא, בחורים,בגילי, כבר מתגוננים בעצמם, ומגוננים, על עם שלם.. על ממשלה סוציומטית .

נותרו לי 7 דקות עד לשמירה, ואולי גם 7 דקות לחיים.
ובנימה "אופטימית" זו, אסיים,אמא. אני מפחד. אני אוהב אותך. תתפללו על חיילי צה"ל, ועליי,אמא.