שפיות זמנית. או, התמכרות אחרת.?!

בשתי העולמות ביקרתי. מצאתי טוב ורע.
חלמתי סיוטים והיו לילות לבנים. חלמתי מלאכים והיו לילות של קטיפה.
זו הייתה שפיות זמנית או התמכרות אחרת שלא ברורה.
מצאתי את הכתיבה העיוורת, אהבה למילה הכתובה.
בצד החי שהיתי, מרבית מהיותי מפוקחת. בצד השני ביליתי,
בעוד נשמתי ערה ואני אותה שולחת..
מתעוררת עם חלום ביד, ניגשת לכתוב ביומן קטן
זה עם הנוצה, מסמנת עוד פרק שזור בתובנות.
פרדוקס ההמצאות, אשף הפתרונות.. חיפוש מעצורים
הקטיפה שהגיעה עם לילות לבנים.
המון טיפוסים שהכרתי. שלחתי עצמי אליהם.
לא פלא שלא התחברתי. גם לא הצלחתי להילחם בהם.
נחנקתי. הייתי בייקום אחר. הרגשתי שנועדתי
ופסלתי עד כדי לוותר. מיהרתי. דיברתי כה מעט.
נשרפתי, וספגתי הכל לבד.
זו הייתה שפיות זמנית או התמכרות אחרת שלא ברורה.
עוד דרך לכתוב בעיוורון מוחלט. עוד אוסף מושתת
על חיסרון ועל הרס. על פיתיון ויצרים. סללתי לעצמי דרך.
עם דרכם של עוד רבים אחרים.
וכתבתי על המוזיקה ועל הדברים הקדושים. לא פסלתי דבר
לא הערכתי רגעים מעטים.
וכתבתי על החמלה ועל חוכמת החיים. כל זה קדם להמון שינויים מפוברקים.
ואני חושבת המון, אם אני שפויה בעודי מתמכרת..
אם אני מודעת תוך כדי שאני עיוורת
ובסך הכל מצאתי, פינה להתבודד בה, לנשום אחרת.
ובסך הכל הבנתי, שזאת אני שמשדרת.
לי הם מגיבים, מתנהגים בצורה מוזרה. ואין אני לוקחת מאיש
דבר בתמורה.. אז הרמתי ידיים, התחלתי לפסול מבלי להעריך.
וכשאבדתי את ההמון, הלב ישר הרגיש והיכה כפטיש.
התעוררתי מהחלום, לא ממהרת לכתוב ביומן האדיש
זורקת את הנוצה, מתכסה מתחת לוורידים הקרועים.
זה למה היו מסביבי מלאכים בחלק מפרקי הימים.
ולילות לבנים שמקררים בי המון יצרים ותשוקות.
לא מתפכחת, לא מתפשרת.
סיגננתי לעצמי מזל, מזל שאני קיימת. וכך המשכתי לכתוב,
להתמכר למילה הקיימת. השפיות אבדה לה בתמורה
שביקשתי כדי להיות מוכשרת.. אני כותבת על מה שאני עוברת.
ואתה קורא מתוך עניין. מתוך רצון לשנות את הזמן.
ואני עלייך צוחקת. אני הרי סוררת. תנסה לאלף ככל האפשר
אתה תסבול יותר אבל תחיה גם מחר. ואני? אני עוד אהיה קיימת..
נושמת וממשיכה לנאום על משפטי שנאה וטינה מוגמרת.
בלחץ שקשה לי לנשום. לישון. השפיות עם הזמן מערפלת.
והאפלה סתם מכבידה והנה, ברור לך שהיני עיוורת.
אל תשלח לי מלאך, רק כדור שינה, כדי שאישן טוב ואקום חדשה.
שאכתוב עם אהבה להרגשה. מבלי לפסול או להיות אשמה.
שיירד מעליי נטל. נטל האכזבה. ויביטו בי כאל אחת שיודעת מה היא מחפשת.
ואתבונן בעצמי במראה וארגיש מעניינת. אם כי כישרון ויופי מושכים יחדיו
אך צל של ספק מספיק מעורב. ואין אתה האחרון לומר
זהו הגבול של המילה הנאמרת. זהו אתה מול תפנית שלא קיימת.
אתה נעלם ומתאדה. אני קיימת ושקופה. אפשר לעבור דרכי
כצלופן, איני מורגשת. כבצק, נאכלת. ובכל יום כוחי מתחדש.
אתה עף איתי מבלי לחוש איך זה מתרחש.
ואתה מתרגש, כבר מרגיש בעננים. זה מעצים בך ריגוש
זה מגיע מבפנים. ואני שוב צוחקת. מהדהדת במילה..
אולי תשמע מספר פעמים, תוכל לראות את הבעיה.
אולי קצת ארוך ומסובך. מייגע ויותר מדיי מודרך
אבל השפיות לעולם לא עוזבת. היא מעולם לא הייתה.
לכן אין חוקים שמסמנים את הגעתה.
ידעת למה נכנסת משרצית אותי מלכתחילה.
ועכשיו עם השרביט הגדולה, מעורפלת, עיוורת, טעונה מהצלחה
מצביעה אני עלייך ומחליטה, לעולם הבא!
בגידה, היא סוג של חולשה. אתה, סוג של אכזבה.
אני? איפשהו כישרון, הם, סוג של קהל
והחיים, זה עניין של מזל.