שעון אש- התקתוק לא מפסיק לצרוב

אהובי, זוכר את המדורה הקטנה שנוצרה בלהט רב מהרגע בו עינינו נצמדו?


את המבט הזה אני לעולם לא ישכח. פסענו על חבל דק מבלי לדעת אם יקרע או יחזיק מעמד.


האש גדלה ואיתה גם רגשותינו.


"אני קורא אותך",היית לוחש כפעימות לבך, לא מפסיק לנחש, ניחושים כבדים על לבי הקטן.


וזהו. התקתוק לאחור החל. אף- אחד לא יודע. בשבילנו, הזמן הוא לא עניין שצריך לחשוב עליו. בשבילהם, הזמן הוא המטרה.


שעון אש והתקתוק לא מפסיק לצרוב. מכה ושורף, לא מסוגל בלי לתת לנו לכאוב.


- קח אותו לאט את הזמן. העולם עוד ייחכה בחוץ; למה זה לא נראה ככה?


בספק שאלה ספק תשובה, זה לא סיפור סינדרלה ואין לי כרכרה ואפילו לא שמלה יקרה. אפילו השיער לא מסודר.


ואתה בא בנונשלנטיות עם הג'ינס הקרוע והחולצה הלבנה. מזל שהגשם לא הספיק לשטוף אותך בדמעות עיניו.


אני אוהבת אותך. זה כל מה שאוכל לתת לך. אהבה קטנה שתספיק לך לתמיד.


ואתה מסתפק בהכל, כ''כ רוצה ומצייר בשבילנו עתיד. הם לא מסוגלים להניח ואתה בורח מלהכות. התקתוק מתחזק, אני אומרתתת לך- הוא מחייך כשהוא גורם לי לכאוב!


עם כל שניה שמתאספת לדקה ומדקה לשעה שמרכיבה יממה, בצלילים שצורמים במוחי המאוהב. קשה לי להירדם ואני שוכבת במיטה קרה. אתה לא מחבק, גם אצלך אותה תחושה בודדה.


שנינו במרחק בתים ספורים עם ציור מקיר לקיר ומסרים להוטים, האדים עולים זה כבר רותח אהובי ואינני מסוגלת להישרף יותר. איך אתה יכול?


בוא נניח לתקתוק להימשך כמו בכל שעון, גם הוא ייחלש, יגמר, ויניח לנו לישון.