«::*°•תעבירו הלאה•°*::»/«::*°•להיות מאוהב•°*::»

שימו לב, אני כתבתי את כל הסיפור הזה.. זה שהתחלתי את הסיפור עם המילים: "הסיפור הזה הוא סיפור שמישהי כתבה" לא אומר שהיא באמת כתבה, זה סתם כדי שתיכנסו לסיפור כאילו מישהי כתבה..


הסיפור הזה הוא סיפור שמישהי כתבה,
כתבתי לו המשך כדי שתבינו את גודל האהבה,
שהייתה ביניהם, זה היה משהו לא רגיל,
זה מה שהיא כתבה: ככה בעצם הכל התחיל...


אמא, מתי יהיה לי חבר?
אני רוצה מישהו שאיתי ידבר,
ואמא ענתה: "כשלא תצפי הוא יגיע,
ואת תראי כמה זה אותך יפתיע".


כל לילה הייתי חושבת מתי הוא יבוא,
מתי מישהו יישן איתי ביחד פה,
מתי מישהו ייתן לי את הלילות הקסומים,
כאלה שאני חולמת עליהם ובבוקר מיד נעלמים.


נרשמתי להיכרויות, באיי סיק יו התכתבתי,
אבל אז הוא הגיע מהמקום שהכי לא חשבתי,
הלכתי לסופר ואז הוא פנה אליי טיפה בסתר:
"מה? דוגמניות מדגמנות בסופר? זה לא בסדר".


ואני צחקתי, חייכתי בכל כך הרבה מבוכה,
אמרתי לו: "את המשפט הכי יפה בעולם שמעתי ממך",
הוא הסמיק ועשינו בסופר ביחד את הקניות,
ואז כשבאתי ללכת: "בואי בקשר נמשיך להיות".


הסתובבתי לאחור, נתתי את הפלאפון שלי והמשכתי קדימה,
ישר לעבר הבית שלי, רצתי לספר לאמא,
היא הייתה מאושרת בשבילי וכך גם אני,
לא יודעת למה אבל ידעתי שהוא החצי השני.


חיכיתי לצלצול שלו אבל הוא לא התקשר,
רק ביום שאחרי זה קרה ואז התחלנו לדבר,
אני הייתי בת 16 והוא גדול ממני בשנה,
איך הוא הטביע אותי בקסם של האהבה הראשונה.


יצאנו לקולנוע, לבאולינג, לבתי קפה,
כולם אמרו לנו שאנחנו הזוג הכי יפה,
הבאתי אותו הביתה אחרי חודש שהיינו חברים,
רציתי שההורים שלי יאהבו אותו ויהיו מאושרים.


והם ממש אהבו אותו ואז באתי אליו הביתה,
"את נשמעת חמודה", אבא שלו צעק מהאמבטיה,
דיברתי עם אמא שלו שאמרה שאני יפה ממש,
הלב שלי פעם חזק, הוא היה ממש נרגש.


חגגנו את השנה שלנו בבית קפה בים,
אהבה, נשיקות, ליטופים זה מה שהיה קיים,
יום אחרי השנה, הוא סיפר לי את הסיפור שלו,
סיפור שבכיתי הרבה ולא ישנתי בלילה בגללו.


"אני זקוק לתרומת מוח עצם כדי לחיות" הוא אמר לי,
ולא יודעת למה, הלכתי לבדוק את סוג הדם שלי,
נמצאתי מתאימה שזה סיכוי של אחד למיליון,
"אני אציל את האהוב שלי", והייתי מאושרת מעל לכל דימיון.


התקשרתי לספר לו והטיסו אותנו לארצות הברית,
בטיסה נשענו אחד על השני כאילו כל אחד מאיתנו היה כרית,
ואז לקחו את הדם שלי והכניסו אותו לחדר הניתוח,
"אני אוהבת אותך, אני כאן איתך לעולמים תהיה בטוח".


עברה שעה והוא לא יצא, עברו שעתיים,
הלכתי לשאול רופא שיצא משם מה איתו בינתיים,
והוא אמר לי שזה טיפה הסתבך ושאין מה לדאוג,
שהם מקווים שמצבו יהיה טוב ושנצא לחגוג.


אחרי חצי שעה, העבירו אותו על מיטה לטיפול נמרץ,
"הוא במצב אנוש", צעק לפקידה הרופא שעם המיטה רץ,
הדמעות זלגו לי מהעיניים, הבכי לא נפסק,
חשבתי שהוא ייצא מזה כי הוא היה בחור חזק.


אבל אז קבעו את מותו על שולחן הניתוחים,
וכשסיפרו לי את זה הרגשתי שכל האורות נהיו חשוכים,
סיפרו לי שהוא נפטר לפני שהספיקו להביא לו את הדם שתרמתי,
נשכבתי על הריצפה: "למה???" שאלתי ובכלל לא קמתי.


התקשרתי למשפחה שלו והם ענו: "מה איתו?" וחיכו לתגובה,
באתי לספר אבל לא יכלתי כי בכיתי אז הבכי היה התשובה,
הם שאלו מה קרה?? אמרתי: "הוא, הוא", והפסקתי,
הם שאלו: מה הוא?? אבל לא יכלתי לדבר, שתקתי.


"הוא נפ.. נפ.. נפטר", וזלגו מעיניי הרבה דמעות,
ואז שמעתי את אמא שלו צועקת: "זה לא יכול להיות",
חזרתי במטוס כשהגופה שלו נמצאת לידי,
כשאני מחבקת את התכריכים שעטפו את אהובי.


להלוויה שלו, אמא שלו באה עם משקפיים,
ראיתי שממש אדומות ונפוחות לה העיניים,
הלכתי לקרוא את ההספד, "כתבתי לך שיר,
למרות שאני יודעת שאותך כאן הוא לא ישאיר",


והמשכתי: "הכרתי אותך בסופר באמצע קנייה,
ואתה הבחור שתפס את ליבי, היחידי ששם היה,
אני זוכרת את המשפט הראשון שלי אמרת,
אותו משפט שבליבי נחקק ושם אותו שמרת,


"מה? דוגמניות מדגמנות בסופר? זה לא בסדר",
אז בוא תגיד לי אם זה בסדר שאתה עכשיו בקבר?
למה שנייה זה זמן שיכול דברים להכריע?
אם שנייה אחת לפני כן הייתי מגיע.


אני חושבת שאני לא אצליח לעכל לעולמים,
שאני נמצאת כאן ושאתה עולה למעלה אל האלוהים,
אתה תהיה המלאך הכי טוב שלו והכי עוזר,
כי אני זוכרת כמה אהבה אינסופית עליי היית מפזר,


אז עכשיו דרכינו נפרדות, עוד מעט יכסו אותך בעפר,
והשיר שיתנגן לי בראש, כמו שמישהו אותו יהיה שר,
זה השיר שלנו my all, של מריה קארי שבגללו כולם עכשיו יבכו,
I´d give my all to have just one more night with you.


אז תדע שאני באמת אתן הכל בשביל לילה אחד איתך,
אני מתגעגעת לחיוך, לנשיקות ולמבט שלך",
ואז היא הפסיקה לדבר, נהייתה כחולה ועל הריצפה נפלה,
כאן בעצם כולם הבינו שעם גודל הכאב היא לא יכלה,


היא נפטרה ויום לאחר מכן, התקיימה הלווייתה,
הרגשתי שגם הוא היה שם, ביחד איתה,
כי הירד גשם, כמו שהשמיים בכו ביום קייצי במיוחד
וזה הזיכרון שיישאר אצלי לתמיד וחקוק אצלי לעד.