אפילו עיוור היה שמח שהוא עיוור ולא ראה את מה שראיתי

מאותן העיניים שלא רצו לראות,
זולגות עכשיו כל כך הרבה דמעות,
כמה אהבתם וכולם היו מתפלאים,
וחושבים שאהבתכם לא תסתיים בחיים.


חגגתם הרבה שנים ביחד, הרבה זמן,
בך קינאו כולם ובך קינאו כולן,
עברתם דברים טובים וגם רגעי משבר,
אבל תמיד ידעתם איך לחזור ולדבר.


היה בקשר שלכם איזה קסם מיוחד,
שכל אחד היה רוצה שיהיה אצלו מיד,
משהו שאיך שמסתכלים אז מסתנוורים במהירות,
וזה גם מה שהיה מפחיד בכל הקשר שהתחיל מידידות.


תמיד מצאתם אחד אצל השני מקלט,
ואני זוכר שהחלטנו לעשות טיול לאילת,
אתה נהגת, בכביש הערבה נסענו,
יצאנו לדרך, אבל לאילת כבר לא הגענו.


אני כותב את השיר והדמעות נשפכות,
הן לא עוזבות לרגע והן רק ממשיכות,
הגרון כבר חנוק ואין לי כבר אוויר,
את החלק הזה מחיי אני רוצה להעביר.


משאית סטתה לנתיב שלנו ופגעה במכונית,
ואחרי כמה זמן הייתה מסביבנו קהילה המונית,
קהילה של אמבולנסים ועוד נהגים שעצרו לראות,
את מה שאותן העיניים שלי לא רצו לראות.


ראיתי איך אתה זוחל אליה בגבורה,
מחבק אותך בקושי, מנסה לתת עזרה,
נישקת אותה אך היא הייתה ללא רוח חיים,
ואז פשוט ראיתי אותכם מחובקים.


כשהאמבולנס הגיע, הם קבעו את מותכם,
והאנשים כאן המומים, כולם אהבו אותכם,
כיסו אותכם בתכריכים וזה לצד זו החליטו לקבור,
כי את האהבה שלכם תמיד צריך לזכור.


אז בחרתי לספר כאן לכולם על אהבה עצובה,
אהבה שנגמרה לה על כביש הערבה,
עזבו אותכם מרומיאו ויוליה, תשמעו סיפור אחר,
סיפור אהבה שלכל אחד צריך רק לספר.