רק כשמאבדים מבינים.....כואב כואב...

"בית המשפט!!!" , הצעקה נשמעת בכל עבר והיא מבשרת על כניסת השופט הנכבד .


אני עומד בפניו והוא מקריא את האישומים המופנים נגדי


הוא שואל אם יש לי להגיד לפניי הקראת העונש


ואני , מביט עליה יושבת מאחורה ואומר בטון עצוב ומתנצל


"עכשיו גיליתי שאני אשם , אני חושב על זה ולא נושם"


היא מרכינה את ראשה ולא נותנת לי לראות את דמעותיה ,


היא לא תסלח על כך שהפסקתי לאהוב , ככה פתאום ביום בהיר .


"אם גנבתי לך את החשק לצחוק או לבכות , אני באמת מצטער" , אני מסכם את דבריי .


השופט מסכם ואומר..גם הוא את דבריו בכך שלא נמצא עוד העונש המתאים למי שפשוט


ליבו בגד בו עם מוחו והוא הפסיק לאהוב ולכן מכריז כי אני זכאי .


אני יוצא מהאולם מלווה בעורך דיני ועובר לידה , אוחז בידה ומנסה ללחוש לה


דבר מה באוזנה , אך היא מסרבת לשמוע , מביטה בי ומבקשת


"אין לי מה לומר לך אהובי רוצחי , אני סולחת לך מתגעגעת אליך , תניח לי לנפשי" .


אני מבין כי הגיע הזמן ללכת הלאה , נכנס למכוניתי ונוסע אל עבר ביתי ,


בדרכי , אני נזכר איך "את היית יפה כל כך אז במסיבה ,


בעינייך השתויות הצעת לי אהבה , האורות עמומים ואנחנו כבר עוזבים" .


אין מה לעשות , לפעמים באמת השגרה עושה את שלה וכוח ההרגל כבר


לא יכול להחזיק את הזוגיות ההולכת ונשברת בכל יום שעובר .


רסיסי הרגעים שלנו ביחד , ממשיכים לעלות בראשי , עם השיר העצוב


שמתנגן ברדיו אני מהרהר באותם ימים שבהם לא חשבנו על כלום ,


ונזכר איך אז "בלילות של ירח מלא היית באה אלי לא במקרה מסוממת מטורפת בלי הכרה ,


היינו נופלים לרצפה נוזלים מהתקרה , היינו עושים אהבה"


אני מגיע אל ביתי , מחנה את רכבי , נכנס ומתיישב בסלון ובוהה בתמונות שציירת ,


על הכישרון שלך בתחום הזה אף פעם לא היה ויכוח .


עכשיו אני , זה שקטעתי את הקשר בעידו אצטרך להוריד את כולן מהקיר ולהשאירו יתום ולבן .


ימים עוברים , הבדידות מגיעה לבקר ואינה רוצה לעזוב ,


אני לא רגיל להרגשה הזאת ואת מתחילה להיות חסרה


אולי עשיתי טעות , עולי בי המחשבה כאשר אני מסיים עוד בקבוק בירה ומנסה להרחיק את המחשבות .


האם ישנה אהבה שתחזיק לנצח , אני שואל את עצמי והתשובה היא כנראה שאין דבר כזה ,


"זה נכון ואין לי שום פתרון , אני עכשיו לבד , אני פוחד מהמוות


החיים מה השאירו בי ,הו כמה צלקות בצד


תמשיך להתפלל , החרש למעלה אומרים שהוא שומע כל אחד"


יום אחד , שהייתי שוב עם עצמי בדירתי הטלפון צלצל וזו היית את על הקו השני ,


שאלת לשלומי ואני , שלא יכול לשקר ,


עניתי לך שאני "חושב עלייך כל הזמן , אני אוהב אותך בכל מובן


ככה וככה את בלתי נשכחת , גם כשאת לא כאן" .


עכשו אחריי ששמעת את דבריי הישירים , את תוהה מדוע אני זה שהפסקתי את הקשר


ואני מסביר לך שפשוט הרגשתי שאני כבר לא אוהב וכנראה רק עכשיו אני מעריך את מה שהיה בינינו .


את מבקשת שלא אגיד עוד דברים כאלה ושהכרת מישהו חדש ,


אני בתגובה מנתק את הטלפון בזעם ומתחיל להבין שאת לא תחזרי עוד לחיקי .


דפיקה נשמעת על הדלת וזהו חברי שבא לנסות לנחם אותי מכאביי ,


"היא לא דומה לאף אחת אחרת לאף אחת שעוברת ברחוב


היא משונה וכשהיא מדברת קולה עושה לי משהו קרוב" , אני מסביר לו בעצב


והוא מזכיר לי שאלו החיים וחייבים להמשיך הלאה .


אני מהנהן בראשי לאות הסכמה , הרי זאת לא האהבה הראשונה שמסתיימת בעולם ,


כולם עוברים את זה ולבסוף , לכל אחד ואחת מחכה הנפש התאומה


ואם לא היום אז


"מחר, מחר, תמיד נשאר מחר..."