סיפור אמיתי על ידידות - תקראו ואשמח אם תגיבו

זה חמש שנים הידידות היא מרכז עולמם,

"הייתי קשורה אל אוהד והוא אליי, ידידות של אמת שררה בינינו, היא נבעה מלב אוהב, היא לא ידעה מגבולות ומיצרים כי לא היו תחומים באהבה שלנו".

מידי ערב היו יוצאים אוהד ושרית לטיול במשטחי הדשא שברחוב, הדריכו ביחד בתנועה וזה היה החוט המקשר בניהם, אוהד למד בתיכון עירוני דתי שבעיר חיפה שרית גם כן למדה באותו תיכון.

בסה"כ חמשושים היו אך מבחינה רוחנית מעבר לזה,

בכל שבת אחה"צ היו שניהם עומדים עם החניכים במפקד ומחייכים חיוך שמאפיין אותם, כולם העריכו אותם ואלו שלא למדו זאת במשך הזמן, זה הגיע להם, הם השקיעו הכול למען העתיד חניכיהם ונתנו יחד את כל מה שיכלו למענם.

בתחילה כשראו את אוהד ושרית מטילים יחד התגובה הראשונה הייתה תמוהה אך במחשבה שנייה ניתן היה להבין שבעצם הם מתאימים זה לזה אז, אז מה אם הם ביחד?!

ואכן באמצע חמישית כרתו הם ברית ידידות והם אהבו זה את זה ובאותו זמן תמיד היו ביחד... מכינים שיעורים ומתכוננים למבחנים, מכינים פעולות, מעודדים, עוזרים, כועסים, רבים אבל העיקר להיות ביחד.

בשעות הצהרים של יום שישי אחד קיבל אוהד טלפון משרית:

"אוהד, עומדים לנתח אותי, בריאות, הניתוח מסוכן. ידעתי על כך לפני מספר חודשים, לא סיפרתי לך כי הייתי זקוקה לאהבה, לעידוד שלך ורציתי שתמשיך לפחות עד עכשיו להיות שלי אבל עכשיו, אם במקרה יקרה לי משהו המשך להיות אוהד ותחייך כי כולם מצפים ממך להרבה... המשך להוביל את השבט בדרך ששנינו התחלנו בה" והטלפון נותק!

אוהד לא יכול להגיב, אך השתיקה אמרה רבות, הוא רצה לומר לשרית שהיא תחלים והוא לא יעזוב אותה ושניהם יחד ימשיכו להדריך את השבט, אבל הוא לא יכול, המילים נעצרו עמוק עמוק...

הניתוח עבר, ואף עבר בהצלחה, ומאז במשך 4 חודשים לא ראו את אוהד ושרית בסניף ואף לא ברחוב, אוהד היה אצלה מידי יום באופן קבוע, הוא הסביר לה את החומר הנלמד וסיפר חוויות וכמובן עודד אותה וחייך, הביט בה בעיניו הכחולות אף על פי שהיה עצוב לו להביט בה ולראותה שוכבת ובוכה אבל חייך למענה כי הוא אוהב אותה.. שרית שמחה שאוהד לצידה אך בכל זאת הזכירה לו שהוא יכול לבחור במישהי אחרת, אך הוא סירב, הם אהבו זה את זה, וזה הספיק, היו לו עיניים כחולות שמרחוק נצצו ובכל שיחה שהתנהלה בניהם שרית הזכירה את העיניים של אוהד "כמדליקות"!

עד אשר הגיע הפרידה הפיזית: אוהד הלך לנחל ושרית שירתה בביה"ח כאחות במסגרת "השירות הלאומי" אך הידידות בניהם לא הסתימה, להיפך נתהדקה יותר, היו מכתבים, טלפונים, בחופשות היו הרבה פגישות המון שיחות ארוכות, הם ידעו שבעוד מספר שנים יינשאו כי הם חברים כמעט 5 שנים.

הגיע החורף עבר שבוע, שבועיים, חודש, שלושה חודשים ואין מכתבים מאוהד!

אין טלפונים, אבל הביתה להוריו הוא כותב וזה סימן שאין מקום לדאגה... אבל למה לי הוא לא כותב? זה נגמר?!

בוודאי אוהד עסוק אבל הביתה הוא כן כותב, כיצד יתכן הדבר?!

ושם בנחל אוהד כבר לא מחייך, הוא חושב האם לספר לשרית את האמת? או לנסוע הביתה ולספר לה בעל פה.. קשה, קשה להחליט. בביה"ח אומר אוהד לאימו: "אימא, אל תספרי לשרית כלום, אני מבטיח שלאחר הניתוח אני מרים אליה טלפון ואספר לה, קודם לא סיפרתי לה כדי שתוסיף לחייך גם כשהיא רחוקה ממני!

- "שלום בני, שמור על עצמך וה´ ישמרך"

וכך הובל אוהד לחדר הניתוחים...

עד אותו זמן לא שאלות כנער צעיר, כחול עיניים, מקובל, לאוהד הכול היה ברור, העבר היה ברור כמוהו העתיד.

כל שעות הניתוח חלפו ונגמרו...

אוהד הובל לחדרו, קומה תשיעית חדר 619 שם חיכו לו אביו ואימו, אוהד החל להתאושש ורצה להתקשר לשרית אך אימו החזיקה בידה מכתב ממנה, וביקשה רשות לקרוא לפניו את המכתב:

אוהד שלום!

מה נשמע? איך המרגש? אצלי הכול בסדר גמור אבל עצוב לי כי מזמן לא היו מכתבים, טלפונים ממך, מה קרה? החלטת לנתק את הקשר בינינו? אני מאוד מקווה שלא. אצלי במחלקה לא כ"כ טוב, כבר יש שלוש נשים שמצאו את מותן, אך הספקתי לשחרר מס´ רב של חולות שעברו את שלב הסכנה, זוהי הרגשה נפלאה לשחרר הביתה אנשים בריאים... וכמה החיוך עוזר להם להתמודד ולהרגיש טוב יותר. הגשם יורד בכבדות וקר, אצלך גם קר?

אני מקווה שאתה מרגיש בטוח ומרוצה מעצמך, אני התעודדתי אם לא ממך אז מהתמונה שלך, העיניים הכחולות, הדבר הנפלא שלך שרואים אותו למרחקים עודדו אותי ואולי, אולי אגלה לך סוד אבל בזמן שרע לי ואני זקוקה לך הם הכחול, השמיים ועיניים הן היקרות בעייני, ומצידי אם הדבר תלוי בי לא ניפרד כי אני זקוקה לך,

ולמלאכים שלך- העיניים..

שלך בידידות שרית.



אימו גמרה לקרוא את המכתב, נגבה את דמעותיה ויצאה מן החדר עם אביו ורק האחות נשארה בחדר, הביטה באוהד ושאלה: "האם להישאר"?

"כן" ענה אוהד את תכתבי בשמי מכתב לשרית, למעני.

אוהד לא יכול לכתוב כיוון... שהוא הפך לעיוור... הסרטן פגע בעיניו, ובכדי שאוהד יישאר בחיים היו צריכים להוציא את עיניו, את היופי שבו את הכחולות שדומות לים, לרקיע.. את אלה שנצצו לרחוק... את המלאכים שלו...

-"אז תכתבי בבקשה" והאחות כתבה ובכתה, בכתה וכתבה:



לשרית, יקרתי שלום!

קודם כל אדרוש בשלומך, אני מקווה שבסדר, ואני מרגיש טוב, אפילו יותר מזה.

צר לי על כך שלא כתבתי תקופה ארוכה, אבל לא יכולתי לספר לך שחליתי, והמחלה היא סרטן... 5 שנים היינו ידידים, בעיני היו אלה השנים היקרות והחשובות לי מכל, אהבתיך, הערכתיך.

השקעת בי המון ואפילו יותר מזה אך כל עוד היה זה מכל הלב שמחתי, והחזרתי שמחה אושר ואהבה.. אבל כעת רצה הגורל ו... עיוור אני עכשיו..

אך אני עדין אוהב אותך כמו בהתחלה, אני שמח שכתבת לי ואלמלא מכתבך לא הייתי כותב מה שאכתוב וכתבתי כאן. יהיה חבל אז טוב שזה ככה.. אני יודע שאהבת אותי, נעזרתי בי- הייתה בינינו ידידות של אמת אך כל זה נגמר פה... כואב לי לחשוב שאכן זה נגמר אך זו עובדה שאין להכחישה כי כעת לא אוכל לתת לך עידוד, ביטחון והתגאות- אין לי עיניים, המלאכים, הדבר הנוצץ- אבד לי!!!

אני מודה לקב"ה שרק העיניים הלכו ולא כל כולי, אך עוד דבר הלך עימם הידידות שלנו תמה,

תמה ונשלמה, תקופה יפה שלא אשכח, עיניים כחולות, חפשי בחור עם מלאכים כמו שהיו לי,

או אולי טובים ויפים יותר. אל תבכי כי אני עדין אוהב אותך, אני מרגיש שימיי ספורים, כי החולשה גוברת עלי, אז תזכרי לחייך ולא לבכות, למען העיניים הכחולות אם לא למעני מבטיחה??..."



"יתגדל ויתקדש שמא רבא"... ארון המתים ובתוכו אוהד מובל לאורך בית הקברות עוד מעט יכנס פנימה והעיניים של שרית מלאות דמעות אך היא לא בוכה, היא מחייכת אל הקב"ה, אוהד לא מרשה לה לבכות אך עמוק עמוק בפנים דופק לה משהו, צובט חזק חזק.

היום "השבעה" ימלאו לאוהד ולה חמש שנים של ידידות הם יחגגו אף הפעם בצורה שונה, בנפרד.



שרית בביתה ואוהד רחוק רחוק ממנה

בשמיים הכחולים..