סיפור שלא העזתי לספר לאף אחד, על איך שאיבדתי חבר-בפיגוע נורא...

למה אני את קולך ממשיכה לשמוע?!

למה הרגש שבליבי לא מסכים לגווע?!

אתמול בלילה חלמתי חלום,

חלמתי שבליבך אין עוד מקום...

כי את כל אהבתך השארת לי,

את כל מה שיש שמרת בשבילי,

חלמתי שלקחת לי את היד,

אמרתי לי "אני אוהב אותך" וביקשת שלא אפחד,

הלכנו בתוך מנהרה חשוכה לכיוון האור,

הכל מסביבי היה קודר,שחור...

אמרתי לי שזוהי בדהיוק האהבה,

כואבת, אבל יש עוד תקווה...

שתמיד יש אור בקצה המנהרה,

ושהאור בשבילי-זה אתה...

נשבעת לי שתמיד יהיה לי אותך,

ושלעולם לא אאבד את האהבה...

אז למה עכשיו האור כבה?!

למה ברחת לי?! זקוקה לך...

היית לי כמו אח,

ביקשתי שתבוא אליי, ועם חברים לעיר אל תברח...

אך אתה לא שמעת,

אתה התעלמת, לי לא הקשבת...

אתה הלכת ואליי לא חזרת!

ואני נשארתי פה בודדה,

עם זיכרונות ותמונה זעירה,

אין לי קשר עם משפחתך,

אני פשוט...פשוט אבודה!

נהרגת בפיגוע נורא,

הרופאים אמרו שנפצעת קל וזה בכלל לא בעיה,

אך פתאום בלי שום אזהרה,

הלכת לך לעולם הבא...

נרדמת ולא התעוררת,

עליי בכלל לא חשבת...

אני זוכרת שירדה לך דמעה,

וביקשת שלעולם לא אשכח אותך,

איך יכולת לחשוב שלשכוח אני יכולה?!

אך אתה לא ויתרת, רצית שאשבע...

נשבעתי ואתה הלכת לישון,

אם רק ידעתי שזה יומך האחרון...

לעולם לא הייתי עוזבת אותך,

הייתי נשארת שם-לצידך!

אך אתה ביקשת שאלך לביתי,

אמרת שאפגוש אותך בחלומי,

שניפגש בבוקר ושלא אדאג,

שאעזוב אותך כי היום זהו חג...

אני זוכרת את הנשיקה ששלחת לעברי כשיצאתי מהדלת,

אני זוכרת איך אמך נראתה חיוורת,

היא אמא לכולם שהלילה לא תשרוד,

אך הרופאים צחקו ואמרו "מה פתאום! לא לפחוד"...

לבכות היא לא הפסיקה,

וגם אתה, אך שיראו אותך לא רצית...

רק אני ידעתי מה מתרחש בליבך,

ועכשיו אחרי 3 שנים, שוב נזכרתי בך...

ואני עדיין לא מבינה...

איך נכנסת לי כל כך עמוק לנשמה?!

למה אני את קולך ממשיכה לשמוע?!

למה הרגש שבליבי לא מסכים לגווע?!



):



מוקדש ליונתן, סיפור שלא סיפרתי עוד לאף אחד...