משו שרשמתי על יום הזיכרון , קצת באיחור . תקראווו

בן 22 .



אבן קרה,

לבנה .. חרוט עליה באותיות גדולות ואפורות

"הגבר שיישאר לנצח ילד".

לפני שנה , שנשמעה הדפיקה בדלת

ופרק בחיים שלי נגמר , ונפתח פרק אחר

אתה שם , אחרי שנפלת .

אני חייה אותך במקומך.

אתה איתי בכל מקום . בכול רגע ..

נושמת את הריח שלך שמלווה אותי ..

22 שנה , כמו זוג נשמות תאומות .

מרגע שיצאנו מהבטן , בדרך לגן

בדרך לכיתה א '. שרקדנו סלואו בבר מצווה שלך.

ושלקחת אותי לים בסוף כיתה י"ב

ושם התנשקנו בפעם הראשונה .

ושם , שם ידעתי שזה לכל החיים .

22 שנה , לא נפרדים .

תמיד כולם אמרו לי שגם הם רוצים אהבה כמו שלנו

כמו בסרטים , כמו באגדות .

איתך הייתי מרגישה כמו נסיכה .

תמיד מילה נכונה במקום הנכון .

ובזמן שלא צריך לדבר החיבוק שלך היה המגן שלי .

עוטף אותי בחום שלך .

עברנו הרבה , אני רוצה לזכור רק את הרגעים היפים שלנו.

אני חייה אותך בכול רגע אהובי ,

במלוא שנתיים לחברות שלנו , בזמן שהיית בלבנון ..

אני זוכרת שקיבלתי זר פרחים ,

והיה שם פתק קטן .. ורשום עליו

"אני חוזר אלייך , ילדונת . חוזר ובונה את החיים שלי איתך"

וכמובן , כל דבר שהיה קשור בך העלה בי חיוך ענקי .

ועכשיו , במלוא שנתיים לנפילה שלך ,

אני עומדת פה מול האבן שנשארה ממך ,

מניחה זר ענקי .. מתאפקת שלא לבכות .

אני בטוחה שעכשיו גם לך עולה חיוך של מלאך למעלה.

אני בטוחה שגם אם אנחנו לא יחד את שומר עליי

האהבה שלנו , היא כמו הרוח ..

לא רואים אותה , אבל חשים אותה יותר מתמיד .

שמור לי מקום למעלה ילד,

בן 22 היית , וכך תישאר .