~מכתב אהבה~קצת ארוךך אבל שווה לקרוא...מבטיחה

קרה לך פעם שהתאהבת ממבט ראשון?!

מהרגע הראשון, מהדקה הראשונה, מהשנייה הראשונה. אתה מביט בעיניה, היא מביטה בענייך. אתם לא ממש מכירים אבל משהו מרגיש אצלך נעים, מן סוג של חמימות מלטפת כזאת.בשנייה אחת, בלי לשים לב, אתה נסחף כולך לתוך ההרגשה המדהימה הזאת. אפילו מבלי שרצית. ועכשיו, עכשיו אינך רוצה להפסיק לגעת, אינך רוצה להפסיק לדעת, אינך רוצה להפסיק להרגיש. הדופק המהיר, הפרפרים בבטן, תחושת הבלבול והדבר הקטן הזה שתופס אותך חזק במקום ולא מאפשר לך לזוז.כל אלה סימנים מעטים מבין רבים. אולי עד עכשיו שמעת על זה רק באגדות, חשבת שזה לא הגיוני, שאין כזה דבר "אהבה ממבט ראשון" אך גם אתה בסופו של דבר מגלה את הדבר הלא ידוע והלא ברור הזה.



זה היה ביום שבת ה-15/4/2006 ראיתי אותך, ישבתי לידך, דיברתי איתך- אבל לא הכרתי אותך. לא שיערתי לעצמי שבעוד כמה דקות אני אתחיל להרגיש משהו לא רגיל, שונה מבדרך כלל.

תחילה סתם חשבתי כמה שאתה חמוד, אך לאחר מספר דקות התחלתי להרגיש מוזר, ושהבטתי בך שנית הלב פתאום פעם במהירות מטורפת, הבטן כאבה יותר מתמיד והמילים לא יצאו מהפה.

הדברים לא היו חדשים לי, הכרתי את ההרגשה לפני כן, אך משהו בכל זאת היה שונה. העוצמה.לפתע הרגשתי אותם ממש חזק כמו כדור שנבעט בכל הכוח ופוגע ישר בבטן. הלב כאילו התפוצץ, חשבתי שאני עומדת להתעלף. בשנייה הראשונה זה הבהיל אותי ואפילו קצת כאב אך שניות ספורות אחר כך הרגשתי חמימות שמציפה את כולי. אותה עוצמה שמקודם הבהילה והכאיבה, כעת עוטפת את גופי, עוטפת בחום מלטף ונעים. רציתי שאותו רגע קסום יימשך לעולם. אבל עמוק בתוכי ידעתי שבשלב מסוים הכול ייגמר. וכך היה, הגיע הזמן ללכת. דרכנו היו צריכות להיפרד. אתה הלכת לך לכיוון אחד ואני לשני.

בלילה במיטה היה לי קשה להירדם, לא יכולתי להפסיק לחשוב עלייך- על עינייך המבריקות, על החיוך המהפנט שלך, על הצורה שבה דיברת אליי. אהבתי בך הכול. לא רציתי לשנות כלום. אך כמו בחיים האמיתיים עם כל השמחה הגיע העצב. פתאום הדמעות הציפו את עיניי, הבנתי שלא אראה אותך שוב. לא הייתי מוכנה לוותר, זה לא התאים לאופי שלי- אני לא אוהבת לוותר בקלות על דברים שחשובים לי. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי להרגיש שוב את אותה תחושה מדהימה אפילו רק עוד פעם אחת, רק לרגע, לשנייה אחת קטנה.

דיברתי עם החברות, שאלתי את החברים אך אף אחד לא ענה לי על מה שרציתי. לבסוף מצאתי דרך להגיע אלייך, לדבר איתך.

התחלנו לדבר, אתה לא שכחת אותי. אני ידעתי (או יותר נכון קיוויתי) שלא רק אני הרגשתי כך באותו לילה אלא גם אתה.

השיחות היום מדהימות, זורמות, הכול הלך חלק. מיום ליום הרגש אלייך רק גבר. לא ידעתי שבכלל קיימת כזאת הרגשה. אך הייתה בעיה קטנה- לא הייתה לי שליטה מלאה על המצב בגלל שרק דיברנו. לא נפגשנו. היינו במרחק מטרים ספורים זה מזו אך עדיין לא התראינו. יום אחד נעלמת, במשך כמה ימים לא דיברנו, חשבתי אולי אתה צריך קצת זמן לחשוב, למרות העובדה שלא קרה בינינו כלום. הימים עברו ועדיין לא חזרת, נשברתי. לא היה לי כוח להמשיך, לא בלעדייך. כמה ימים לאחר מכן שנראו אז כמו נצח פתאום הופעת בחזרה. לא שאלתי, לא חקרתי, הייתי איתך הכי בסדר.



עם הזמן דיברנו פחות, ושראיתי שהדברים לא מתקדמים יותר מדי הייתי צריכה להגיע להחלטה.החלטתי להמשיך הלאה. שלא תבין לא נכון לא שכחתי אותך ולא הפסקתי לחשוב עלייך, גם אם לא ראו זאת עליי.

אז המשכתי הלאה והכרתי בנים אחרים.הם רצו אותי אך אני לא אותם.אני המשכתי לחשוב עלייך, לבי היה שייך לך. יום אחד מבלי שאני יודעת איך זה קרה היה לי חבר. היינו יחד חודש, בסך הכול 30 ימים. לא יכולתי להמשיך לחיות בשקר הזה.חתכתי. אתה כמובן שלא ידעת כי לאט לאט הקשר בינינו נותק. הלוואי והייתי יכולה להצביע על משהו שבגללו זה קרה, הלוואי שהייתי יודעת למה. אבל כנראה שאתה פשוט כזה. לא אכפתי, לא מתחשב, שוכח,שקרן. כנראה שאתה לא הרגשת כמוני כבר מההתחלה. זאת הייתה סתם אשליה. ואולי מה שחשבתי שהיה נכון, שגם אתה הרגשת, היה בגדר התקווה בלבד.

לאחר חצי שנה של היכרות הנורא מכל קרה. פתאום, משום מקום גיליתי שאתה כבר לא לבד. הייתה בתמונה עוד מישהי.חברה. "קשר מחייב" קראת לזה.

באותו הרגע כאילו עולמי חרב עליי. הרגשתי שמישהו תוקע לי סכין במרכז הלב ואחר כך מסובב אותו לאט לאט כדי שאני ארגיש כל שנייה של כאב. הכול בראשי השתבש, הזדעזעתי לשמוע. בלילות בכיתי, בימים נתקפתי במצבי רוח בלתי מוסברים. החברות התחילו לדאוג לי, אמרו לי שאתה עושה לי רע. אבל אני לא הקשבתי, כלום לא עניין אותי אני כבר אהבתי אותך בכל לבי.

באותה תקופה לא היה ברור מה קורה. נעלמת, הופעת, ושוב נעלמת.

מדי פעם היית שולח הודעה.באותם הרגעים התמלאתי אושר. אתה לא ידעת וכנראה שגם בחיים לא תדע כמה זה עשה אותי מאושרת לקבל ממך הודעה, איך העיניים שלי נצצו בכל פעם שהזכירו אותך. איך עלה לי החיוך שראיתי את שמך.

ככה, שמהצד שלך חברה ומהצד שלי אהבה המשכנו (בקושי) לדבר.לפעמים היית שולח לי הודעות מוזרות כאילו אתה רוצה להגיד לי משהו ואתה לא יכול. לא הסברת את עצמך, אני הייתי מבולבלת לא הבנתי.ובכל פעם שרציתי לקבל הסבר הגיעה התחמקות ועוד התחמקות ועוד אחת. ככה המשכנו לדבר בינינו, בשפה שרק אני ואתה מבינים. אני רומזת לך עד כמה שאני אוהבת אותך ואתה מצדך משתף פעולה.כבר לא היה אכפת לי שיש לך חברה.כל שעניין אותי היה לדבר איתך.



עוד לא התראינו מאז הפעם הראשונה. מאז ה- 15/4/2006. התאריך הזה חרוט בלבי. ספרתי כל יום, כל שעה, כל שנייה. חיכיתי רק לרגע שבו אני אוכל שוב לראותך, את פנייך היפות שיכולתי לראות רק בתמונות.

לאחר כמעט שנה ששמרנו על קשר אבל לא נפגשנו החלטתי לעשות צעד. חשבתי שאני חייבת בכל מחיר להיפגש איתך.

ב- 6/4/2007 נפגשנו. רק מעצם המחשבה שעוד כמה שעות ניפגש לא יכולתי לראות כלום, לא יכולתי לחשוב על כלום, לא יכולתי לשמוע כלום.הייתי בעננים. ידעתי שסוף סוף אני אראה אותך. שלא חיכיתי שנה שלמה לחינם.

ואז זה קרה. אני עמדתי חיכיתי לך במקום שקבענו ואתה באת אליי מאחור. כל כך שמחתי לראות אותך. חיבקת אותי חזק, רציתי לחבק אותך חזרה אך כל הגוף שלי רעד מהתרגשות. אחר כך הלכנו לנו למקום בו נוכל להיות שנינו לבד.רק אני ואתה, כמו בהתחלה- לשבת, לדבר, להיזכר. כל הזמן הזה שהיינו יחד החיוך לא ירד לי מהפנים, הייתי הילדה הכי מאושרת באותו רגע. אך לאחר שנפרדנו חשבתי שאולי עשיתי טעות.התחלתי לחשוב למה בכלל נפגשת איתי אם הרי יש לך חברה. הרגשתי נורא עם עצמי כאילו שאני איזה בוגדת או שקרנית זה לא התאים לי.כעסתי על עצמי, כעסתי עלייך איך בכלל אתה מסוגל לעשות דבר כזה. לא רציתי לשמוע ממך לעולם. לקחתי לי הפסקה סידרתי את המחשבות בראש ולבסוף אזרתי אומץ והתקשרתי. רציתי לדבר איתך להבין מה קרה. אך אתה כרגיל התחמקת! ואני?! ברגע ששמעתי את קולך נשברתי, לא יכולתי לכעוס עלייך יותר.

לאחר המקרה המשכנו לדבר, בעצם מבחינתך כלל לא הייתה לנו סיבה להפסיק. אתה לא ידעת שכעסתי. אז המשכנו כרגיל וכל הרגשות מפעם, ההרגשות הקסומות מההתחלה חזרו אליי. שוב לא הפסקתי לחשוב עלייך.

הזמן עבר, חלפו הימים וכלום לא השתנה. לאט לאט התחלתי להבין שהרבה לא יצא מזה. החלטתי לוותר באופן רשמי,לא ראיתי לאן זה מתקדם אז מחקתי אותך מלבי. ומפה זה נגמר.



זהו, זה פחות או יותר מה שעבר עליי בשנה האחרונה.

ואם אתה קורא את המכתב הזה עכשיו זה רק בגלל שאני כבר לא חושבת עלייך כמו פעם, לא רוצה אותך כמו פעם, לא מתרגשת ממך כמו פעם ולא אוהבת אותך כמו פעם. אבל תהיה בטוח שתמיד תישאר עמוק בתוך לבי, כי זאת לא הייתה סתם עוד שנה. למרות כל הסבל והדמעות הרבות שנשפכו מעיניי זו הייתה השנה הכי יפה בחיי.