סיפורר עצווווווווב :( אני כתבתי -אורוש-

הם היו כל כך יפים ביחד

עדן וסיוון. הם היו הזוג הכי יפה שקיים. הם כל כך אהבו אחד את השניה, אהבה כזאת קיימת רק בסרטים.

תמיד הלכו ביחד לכל מקום, תמיד דיברו על הכל. כולם קינאו באהבה הזאת.

בשבילם זה היה יותר מאהבה, הם היו החברים הכי טובים בעולם, תמיד סיפרו אחד לשניה את כל החששות, הפחדים, השקרים, את הא.מ.ת- לטוב או לרע.

היה ביניהם אמון כגודל האהבה. הם תמיד סמכו אחד על השני, אף פעם לא קינאו אחד לשני.... פשוט אהבה מהאגדות. שניהם תמיד ידעו שהם יתחתנו בסוף.

סיוון תמיד אמרה: "אני יודעת שניפרד יום אחד ואני יודעת שזה יכאב, אבל אני גם יודעת שבסוף נהיה ביחד. אנחנו עוד נשלח לכם את ההזמנות לחתונה שלנו מתי שתהיו בטוחים שזה נגמר"

ועדןן תמיד אמר: " גם אם ניפרד יום אחד, נהיה ביחד בלבבות. תמיד נילך בדרך האחת של השני, גם אם לא נראה את זה. הגורל שלנו הוא להיות ביחד וכך יהיה, לטוב או לרע"

תמיד שהם אמרו את זה כולם היו מחייכים ומדקלמים את זה איתך בעל-פה. כולם אהבו אותם ביחד, אף אחד לא האמין שיום אחד האהבה הענקית הזאת תישבר.

אך היום הנורא הגיע. הוא בגד בה, היא תפסה אותו.

זה היה עם החברה הכי טובה שלה, עם אחותה בנפש. סיוון חשה שהרגליים שלה רועדות, היא נשארה עומדת אילמת, לא מצליחה להוציא הגה. עומדת ורואה אותם מתנשקים. עומדת ועינייה מתמלאות דמעות, הלב מחסיר פעימה, הלב מחסיר 2 פימות, הלב לא עומד בזה.

גשם וחושך בחוץ, היא רצה בוכה לביתה. הוא רץ בעקבותיה : "סיוון!!!" הוא קורא לה אך היא ממשיכה לרוץ. זו לא הייתה אשמתו של עדן, זו היא, עדי, החברה הכי טובה של סיוון, היא זאת שנישקה אותו.

סיון נכנסה לבית, התיישבה בחדרה, בחושך, על הריצפה, מתחת לשידה בצד, בוכה.

צלצול בדלת. היא ממשיכה לשבת, הטלפון מצלצל, היא לא עונה. אחרי שתיקה רועמת של שעות, היא יצאה מהמקלחת, התיישבה על המיטה בחושך והקשיבה להודעות במושיבון.

"סיוון, זאת עדי, תקשיבי את חייבת לענות, זה לא מה שאת חושבת, הוא אוהב אותך, אבל לא יודעת מה נכנס בו, הוא נישק אותי ולא יכלתי לעזוב....." סיון לא יכלה להמשיך לשמוע ומחקה את ההודעה באמצע. עברה להודעה הבאה.

"סיון, מאמי שלי, את חייבת לענות לי, אני רוצה לדעת שאת בסדר. נשמה שלי, זה לא מה שזה נראה לך! אני מתחנן.. זאת עדי שנישקה אותי. אני נשבע לך! אני אוהב.." סיון לא עמדה בזה יותר. מחקה גם את ההודעה שלו.

כך היה כל הלילה, סיון ישבה בריצפה בחושך ובוכה.

בוהה בתקרה ושואלת למה זה קרה דווקא לה... למה הוא, למה היא, למה הם עשו את זה? שתי בגידות בבת אחת... זה יותר מדי ממה שהלב שלה יכול לשאת.. הגיע הבוקר, היא עוד בוכה. הטלפון שוב מצלצל. ושוב, ושוב...... נקישות בדלת.

סיוון לא יכלה לקום לפתוח. לא היו לה כוחות, או שהיא פשוט פחדה...

זה היה אח של סיון. נכנס, לקח את התיק שלו ויצא. הוא השאיר את הלת פתוחה כי חשב שסיוון הולכת לימודים תיכף... פתאום נכנסה עדי. היא רצה ליון לחדר, צעקה כמה שהיא מצטערת, שזו לא הייתה אשמתה, שזאת אשמתו, שלא תשכח שהיא החברה הכי טובה שלה.....

סיון לא יכלה לדבר. היא רק אמרה לה "שבי בסלון. אני מתקלחת ויורדת."

עדי ישבה בסלון והקשיבה להודעה מושיבון: "מאמי שלי, זה עדן, אני חייב שנדבר..היום בפארק ב-7. אני מקווה שתבואי, בבקשה, אני אוהב אותך"

עדי מחקה את ההודעה. השעה הייתה כבר 6. סיוון ירדה לסלון ועדי כבר לא הייתה שם. היא התיישבה ופרצה שוב בבכי קורע לבובלתי פוסק.

היא הלכה למטבח, הרימה סכין. ישבה בספרה ובהתה בסכין, כל הזכרונות שלה רצו בבת אחת. היא כיוונה את הסכין אל היד, ופתאום- צלצול. הודעה חדשה:

"יפה שלי, רק רציתי להזכיר לך שתיהי בפארק ב-7..בבקשה תיהי שם.. אני מצטער.. אני אוהב אותך"

היא חשבה שזה כוח הגורל... היא הניחה את הסכין, התארגנה והלכה לפארק. היא הגיעה וראתה את עדן ועדי בספסל.

עדי ניצלה את ההודעה ורצה להגיד לעדן שסיוון לא תבוא. סיוון רצה לבית, הרימה את הסכין, בוכה וצורחת- חותכת את הוורידים.

עכשיו היא מחייכת כי היא יודעת שזה נגמר.

כבר 7 וארבעים.. עדן הלך לסיוון לדבר איתה ויהי מה. הוא נכנס, ראה אותה שרועה בתוך שלולית של דם ולידה פתק:

"ידעתי שזה יגמר וידעתי שזה יכאב.. חתונה כבר לא תהיה, אבל מי יודע.. אולי עוד נהיה ביחד. בכל מקרה זה נגמר- תהיו בטוחים"

עדן ללא היסוס, מרגיש אשם, רועד, בוכה דמעות של דם.. נשכב לידה, מרים את הסכין ודוקר את עצמו. הוא השאיר לידם פתק נוסף:

"גם אם ניפרד יום אחד, נהיה ביחד בלבבות. תמיד נילך בדרך האחת של השני, גם אם לא נראה את זה. הגורל שלנו הוא להיות ביחד וכך יהיה, לטוב או לרע".

כנראה ששם הם ניפגשו, איפה שזה לא יהיה.

אך אין ספק שהגורל שלהם הוא להיות ביחד......







אני כתבתי :)

-אורוש-