דמעות של מלאכים=>המשךךךךך

סרטן בשלבים מתקדמים. שוב חזר והפעם יחד עמה אל אותם מסדרונות לבנים ארוכים מוכרים.

איח חומרי החיטוי חריף כמעט ונדבק באנשים.

שוב טיפולים קשים מנשוא,שוב נשירת שיער,הבכי הנורא,ההקאות,המבטים המייסרים,השאלות לרופאים.

ראה את אהבת נעוריו גוססת אל מול עיניו כמו אז את אשתו,את אם ילדיו.

רופא בכיר הציע טיפול ניסיוניץ "מוותרים",הוא אמר בתוקף,"הטיפול הזה לקל לאשתי את החיים.הטיפול נכשל,ואז אשתי החליטה להרים ידיים,כבר אמרה נואש".

אהבת נעוריו התעקשה:"אלו הם חיי לא חייך". תופעות הלוואי היו קשות מנשוא. בדק בכל בוקר לראות אם היא עדיין חיה.

"צריך כמה מחזורי טיפול כדי לראות אם זה יצליח",הרופא אמר.

"התכוונת שבעה מדורי גהנום, ד"ר משיח...",התלוצצה.

היא הסתכלה למוות בעיניים,קראה עליו תיגר. "מאין הכוחות האדירים?",שאל הרופא באיזו פעם.

"אם חיי הנישואין שלי לא חיסלו אותי,גם זה לא יחסל אותי",ענתה.

היא החלה לאבד צלם אנוש,העצמות בולטות החוצה,כל השיער כבר נשר מהגוף,מהראש.

מלאך המוות שוב החליט לבחוש בחייו. כבר הפסיק לחבוש כיפה,להאמין באלוהים.

אין בך אמת!!! צעק. אין הגיון באלו הייסורים.

הוא ידע שהיא לעולם לא תסלח לו,ולמרות הכול,הוא לקח החלטה.

הגיע היום הגורלי. יום הבדיקה.

היום יבדוק אותה המומחה לראות אם הוסר הנגע או אם עומדים להיות מוסרים החיים ברגע...

הוא ליווה אותה יד ביד לחדר הבדיקה,התנצל שהוא יוצא לעשן כשהייתה כבר תחת הרדמה.

כוחו לא עמד לא יותר. כבר לא נותר בו כוח. בעיני רוחו ראה את הרופא מביט בהם במבט מסמן.

גם אהבת נעוריו תיאלץ לומר למלאך המוות "כן". ראה בדמיונו את הלוויתה.

את מבטי הרחמים,שמע את צלילו של הבית הריק. עברו שעות. הוא שכר חדר בבית מלון.

הנייד לא מפסיק לצלצל. זו היא מחפשת תמיכה. הוא לא יענה לה. הוא כבר יודע שהטיפול לא הצליח.

היא מנסה להשיגו ללא הרף. דמעות בעיניה. דמעות חונקות את גרונה.

הרופא והאחיות מנסים להרגיע,לומר מילה טובה. אך היא רוצה רק אותו עכשיו,רק אותו,את זה שליווה,שציפה.

את זה שעל אף הכל ליטף את קרחתה ותמיד אמר שאין ממנה יותר יפה.

את המגירה שבשידה הוא פותח. היא בטופס הבדיקה מביטה,מסרבת להאמין,לא מאמינה. את האקדח הוא מוציא,אוחז בידו הרועדת הגרומה.

היא מחייגת ללא הרף. את הנייד הוא ניתק.

דאגה תתגנב לליבה,אל תדאגי,הם ירגיעו,הוא בטח נסע לאן שהוא,הנה הוא בדרך,הנה הוא כבר בא.

קול ירייה בודד מרעיד את הקומה. "כן",אמר הרופא,"זה נכון,את לגמרי בריאה,אמנם תצטרכי להגיע לבדיקות תקופתיות,אך זה הנוהל".

את הדלת יפרצו,אקדחו האישי לצדו,מוטל לצד גופתו.

"אני מצטער",הוא כתב לה,"מצטער על הכל. על כי ויתרתי עלייך אז לפני שנים,ושוב אני עושה זאת היום. לנצח תישארי צרורה בליבי. כמו אז. כמו תמיד. אחכה לך בדממה עד שהמוות יפגיש בנינו. שלך תמיד ולנצח באהבה..".

גופה לא יעכל את הבשורה,מנפשה,מגופה. היא תתמסר לו למוות,כמו ילדה יתומה.

"קר אותי אל אהובי",היא תאמר לו,"רק איתו אני שלווה".

והוא אכן חיכה לה בדממה,בציפייה. עכשיו הם כבר ביחד,נמצאים כל יום,כל שעה.

הם לא ייפרדו יותר ולא משנה מה תיהיה הסיבה.

הם קבורים אמנם במרחק עשרות קברים האחד מהשנייה,הם עברו יחד עשרות מדורי גיהינום,ראו איך בוגד הגוף,איך יוצאים כל הפחדים,כמו הרוחות,כמו השדים.

אבל שניהם יודעים גם שאפילו כבר בשמיים הבינו שאי אפשר להפריד בין אוהבים..





(*:*)_קוקי_(*:*)