דמעות של מלאכים..כנסוו סיפור יפהההההה=>יש המשךך

ברגע הראשון שעיניו נחו עליה,הכל הכה בו שוב,כמו אז,כמו בהתחלה.

ריח של קיץ,ריחות של פרחים,ריח הבושם בו השתמשה.

אמנם היו אז בני עשרים,אומנם היו אי אילו ויכוחים..אך בכל זאת אהבו עד שהלב ביקש לצעוק לכול העולם.

שידעו. שידעו כולם. החיוך אותו חיוך. כן,נוספו לפניה אי אילו קימטוטים.

אך היא כאן עומדת מולו עכשיו כרוח רפאים שהגיעה מן העבר.

הוא נוגע בה. היא קיימת. מוחשית. אפילו מאוד.

הייתה האהבה הראשונה והיחידה בחייו..

הוריה,שהיו שמרניים מאוד,לחצו עליה בכל דרך שתתארס לבן אותה עדה.

שניהם עמדו כסניגורים על אהבתם בבית המשפט של החיים והפסידו..

ניסו בכל כוחם להילחם ברוע הגזירה. אפילו נמלטו יחד פעם אחת. אך דבר לא עזר.

היא נישאה לבסוף לאחר,והוא הוכה קשות בידי משפחתה. הם הזהירו:"שמור מרחק".

לא יכול היה לראות את בטנה המתעגלת כשנתקל בה בכיכר השוק.

עזב את העיר,מנסה לשכוח. אך הלב לא רצה. לא היה בו כוח.

גם הוא התחתןלבסוף. היא הייתה אישה טובה. למרות שידעה שליבו תפוס. נתנה לו אהבה.

ההיא המיתולוגית מספרת שהתגרשה סוף סוף אחרי שנים. היה מתעלל בה. משחק קלפים. בגד בה בכל רגע פנוי.

"ילדים לא נולדו לנו",סיפרה לו,"בכל פעם שהגעתי לחודש חמישי,ההיריון נפל.כאילו מלמעלה לא רצו שיהיו לנו ילדים".

"אשתי מתה אחרי שנים שנלחמה במחלה הארורה..",סיפר לה.

נולדו לנו שלושה ילדים,בריאים,מוצלחים,מחונכים.

הם העלו יחד זכרונות. צחקו שוב מאותן הבדיחות.

כמה שנים עברו.. כמעט יותר משלושים.. יחד עם אשתו,עברו עליו הרבה שנים בקוללות בהן שוב ושוב ראה אותה נלחמת בכל כוחה בסרטן הארור,אשר סירב להרפות מגופה.

שוב בדיקות. שוב נסיגה. שוב זה חזר.

עברו שנה של טיפולים ובדיקות והנה שוב זה נגמר.

השיער נשר,צמח. האור חזר לפנים,הכוחות.

והנה שוב הוא דופק בדלת. מלאך המוות מגייס ואין הנחות. גופה נלחם כמו אריה.

סירב לקבל את רוע הגזירה. סירב להיכנע.

המשיכה לשמור על חזות קורנת. המשיכה להתאפר. וביום שנפשה נכנעה,הוא ידע וגם היא,שמעכשיו זה רק עניין של זמן.

היא נפטרה לבסוף. נפטרה מן המחלה,נפטרה מן הסבל הנורא,נפטרה מן הטיפולים,מן הכדורים,נפטרה גם ממבטיהם המודאגים של כל מקרוביה,נפטרה מן השאלות אשר לרופא לא הייתה עליהן תשובה.

עכשיו מצאו נחמה אחד אצל השנייה. עברו כמעט שנתיים.

פה יוצאים,שם לבתי מלון נוסעים.

וזהו,נפלה ההחלטה. לגור יחד הם עוברים.

ילדיו לא אהבו בלשון המעטה את הרעיון.

"סליחה",הם ענו,"אנחנו לא צריכים מכם רשות,אנחנו כבר מספיק גדולים".

על אף שאלוהים לקח ממנו את אשתו ואם ילדיו,הוא האמין כי עכשיו שלח אליו את אהבת נעוריו כמזור לפצעיו.

עברו כבר חודשיים,הרגישו כאילו הם גרים יחד כבר שנים.

היא החלה לחוש לא בנוח,הרגישה בכל פינה בבית את אשתו המנוחה או לפחות את נוכחותה.

הנה כאן בדיוק ישב שנים עם אשתו ושתה קפה של בוקר. הנה כאן על הקיר ציור ענק פרי מכחולה.

ואלוהים,בל מזכיר את הזוגיות. המיטה. כל כך אהב אותה והבין מיד.

הצעד הבלתי נמנע:"נצטרך לעבור",אמר. אמרה.

"לא יקום ולא יהיה",מחו הילדים, "אתה מוחק כל זכר לאמא,פשוט לא נסכים".

"אמא מתה!!!",צעק,"אני עדיין בין החיים. אל דאגה חלקחם בירושה לא יפגע".

כבר כמה חודשים היא המיתולוגית מתלוננת על מיחושים משונים.

"זה הגיל",התלוצץ,"אנחנו מתפרקים...".

לבסוף הלכה להיבדק. התוצאות הגיעו,אבחנה חד משמעית: סרטן בשלבים מתקדמים.