''וברקע.. דממה..''--->כנסוו..שנינוששששששששש

היא לא יכולה עוד להתמודד עם הכאב..

היא לא יודעת מה לעשות..

היא לא יודעת איך להמשיך..היא לא יודעת איך שוב לחיות..

היא לא יכולה שלא להזכר..אבל היא לא יכולה גם לשכוח..

היא לא יכולה שלא להשבר..ואין לה כבר לאן לברוח..

היא לא יודעת כיצד להתמודד..היא לא יודעת איך..

מצד אחד היא רוצה לדבר..אבל כל פעם זה מתהפך..

היא לא רוצה לבכות ולצרוח..היא לא רוצה יותר..

היא לא רוצה..ואין לה עוד כוח..כי הלב מזמן כבר ויתר..

אבל היא לא יכולה לעצור את הדמעות..היא לא יכולה כי זה גובר

היא לא יכולה להגיד כאילו לא היה..היא לא יכולה להיות עם אחר..

ואין מה לעשות..עליו היא לא מצליחה להתגבר..

את כל הרגש לא ניתן לכסות..אך עליו היא צריכה לוותר

והיא קטנה כל כך והיא עוד ילדה..

בהתחלה היא חשבה שיודעת היא מה שהיא עושה..

והיה לה טוב..היא הייתה מאושרת..שמחה כל הזמן

לא בכתה לעולם..רק הייתה מחייכת..אך מזמן החיוך נעלם..

האושר עזב..עזב למקום אחר..

העצב בה..ונהיה לה חבר..

הדמעות יחד איתו..לא עוזבות ולא מרפות..

ואיתם..כמובן איך אפשר לשכוח..את אותם הזכרונות..

אך היא ניסתה כבר הכל..ולא עזר לה דבר

היא ניסתה את הכל..אך לא יכלה ללכת מן העבר

היא תקועה באותו מקום וכנראה שתהיה תקועה בו לעד..

כי את חייה היא לא רוצה יותר..לא שווים הם בלעדיו..

והכאב הוא גובר..וסכין היא לוקחת..

והדם הוא יורד..ולאט לאט היא שוכחת..

והכאב מעורפל..ולא נותן לה מנוח

והיא נשארת בעבר..אך אותו מתחילה לשכוח

ועיינה נעצמות..ונופלת היא על הריצפה..

וליבה נעצר..וברקע.. דממה..



אני כתבתי..

תגיבוו

אוהבתתתת

שנינוששש