כמו צמח בר

טוב אז לפני שאני מגיבה אני חייבת להגיד שקראתי גם את הסיפורים הקודמים שלך
הבחור עם העיינים הכחולות (ככה קוראים לז נכון)וממש אהבתי איך שאת כותבת
ואני כ"כ שמחה שחזרתת!
תמשייכיי!!

המשךךךך....
סוף סוף סיפור שונה משל כולן
מנקודה אחרת
מגניייב 😊

וואאייי נשמע מעניין....המשךךך😊

בהחלט סיפור לא רגיל,אני בעד !!!

איזה כיף! תודה לכולכן. אתן באמת מדהימות..
כיף לדעת שיש קוראות.


פרק 2 :

הדבר הראשון שאני זוכר הוא שהתעוררתי בבוקר במיטה שלי. הראש שלי דפק בצורה מפחידה, התיישבתי באיטיות והסתכלתי על החלון הגדול שבחדר שלי, שהחזיר לי אור מסנוור. עצמתי עיניים.
פלאשבקים מאתמול בלילה הציפו אותי: הנגיעות, הנשיקות, הליטופים, החום, היה כל כך חם. אני זוכר שהרגשתי אותה מזיעה, נצמדת אליי.. פתחתי עיניים.
בדרך כלל אני רגיל להתעורר עם מישהי במיטה- וגם אם לא- הן תמיד היו משאירות לי מזכרת: חזייה, חוטיני, גופייה... אין כלום.
אני חייב להבין מה קרה אתמול.
הושטתי יד לפלאפון- 8 שיחות שלא נענו, 9 הודעות טקסט, הודעה קולית אחת. זרקתי את הטלפון חזרה אל המיטה, כאב הראש היה מציק מתמיד. עצמתי עיניים ושוב נזכרתי בה, מה נסגר איתי?

כשקמתי הכל היה חשוך, את כאב הראש כבר בקושי הרגשתי. השעה הייתה 22:00 בלילה. שוב לקחתי את הטלפון, עוד הודעות, עוד שיחות. לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד. עוד לפני שהספקתי לזרוק את הטלפון, קלטתי שצחי מתקשר :
"תגיד לי אתה נורמלי??? כבר חשבתי שאתה מת"
"צחי תחליש. עכשיו קמתי"
"וואלה?"
"וואלה"
"אז יאללה, תרד תפתח לי את הדלת. הבאתי אוכל"

צחי ישב ולעס את הג'בטה שהייתה עמוסה ברוסטביף "אתה לא מבין איזה בחורה זיינת אתמול בלילה, מה חשבת לא לספר לי יעני??"
ידעתי שהוא ידבר על זה. חיכיתי. אולי הוא יוכל להשלים לי כמה חלקים בפאזל הלא פתור שנשאר לי מאתמול. "איזה?"
"וואלה אחי, הורסת יעני"
"צחי דבר כבר, ספר לי. אני לא זוכר כלום"
"שמע" הוא בלע "לא הייתי איתך רוב הערב, אבל היה שלב שכבר לא קלטתי אותך בעין" הוא נתן עוד ביס
"נו"
"וואלק תאכל אחי, זה לא טעים שזה קר" צחי המשיך לאכול ואני רק מלהסתכל על הג'בטה הרגשתי כבר את הטעם של הוודקה ששתיתי אתמול. "כן אני אוכל... נו אז?"
"בשלב מסויים אן הגיעה. לא יודע מה היה שם אבל היא אכלה עליך סיבוב יעני. את אן העפת?"
"נו נו צחי"
"אני אוכל גבר" נשענתי על הספה, שפשפתי את העיניים. מה יהיה?
"טוב טוב" צחי השתכנע "אתה נעלמת להרבה זמן, לא רציתי להציק לך, חשבתי שאתה נותן בראש יעני" הוא חייך. חייכתי אליו
"ואז אחרי לא יודע כמה זמן קלטתי את הבחורה שלך נכנסת למועדון ויוצאת משם עם חברות שלה" הוא הסתכל עליי. נתן ביס אחרון "עבר יותר מדיי זמן. חיכיתי שתחזור ולא חזרת. אז יצאתי החוצה לחפש אותך וקלטתי אותך בג'יפ. ישן כמו קרש, ערום יעני, מכוסה במעיל שלך"
"באמת?"
"כן כן. ראסמי אחי לא הבנתי מה נסגר איתך. ניסיתי להעיר אותך, אבל שראיתי שאתה לא זז לקחתי אותך הביתה"
"איך כאב לי הראש היום אחי, לא יכולתי לפתוח עיניים" הסתכלתי עליו
"בן, אתה לא זוכר אותה?"
"אני זוכר אותה ממש חצי כוח, אתה יודע איך אני" חייכתי אליו. אני לא כל כך יודע איך אני. אני חייב להבין מה קרה שם. איך היא לא נשארה לישון? איך אין מצב שאני זוכר?
"אז מה אתה לא אוכל?" צחי הסתכל על הג'בטה. הרמתי אותה ונתתי ביס. אני חייב לחזור לעצמי. כולה בחורה בן. צחי הכיר אותי על אמת. ידעתי שזה עניין של זמן עד שהוא יבין שמשהו זז לי בפנים...
"היא לא התקשרה?" צחי נתן בי את אחד המבטים החושבים שלו. לא היו לו הרבה כאלה
"לא חושב"
צחי קם "איפה האייפון שלך?"
"זרקתי אותו על המיטה אחי" חזר לי התיאבון. בלעתי את הג'בטה.
צחי מצא אותו "בואנה יא מפגר! איזה אלף שיחות יעני!"
"בסדר צחי"
"וגם הודעה קולית, בטוח סבתא שלי השאירה לך אותה. היא מתה על הודעות קוליות"
הוא זרק לי את האייפון. עברתי על השיחות. אמא, אבא, אן, סשה, מור, גל.... חסום.
התקשרתי לתא הקולי. יותר קל לפתוח תיק מרבנות מאשר להגיע ולשמוע את ההודעה:
"היי... בן? זאת בר. מאתמול בלילה, כאילו מהמועדון, מהחורבה.. טוב. הסתבכתי. מצטערת שנעלמתי. היה טוב, אולי הכי טוב שהיה לי. אבל הכל מסובך מדיי. זה לא אתה זו אני. כמו בסרט.. אה?" צליל הניתוק החזיר אותי למציאות. באינסטינקט לחצתי על שמירת הודעה.
איך יש לה את הטלפון שלי?!
"נו. נחכה לך עוד הרבה? מי זאת?"
"וואלה סבתא שלך אחי"
חייכתי. חזרתי לכיתה ז'. משחקי אמת או חובה. זאת ממש לא את- זה אני חמודה. אם את חושבת שהתעכבתי עלייך, תני גז..
בדקה שאחרי כבר שמעתי את הצליל חיוג לאן ... היא ענתה:
"פשש מי נפטר?"
"הלו, מה הדיבורים האלה גברת אן?"
"כבר שכחת מה היה במועדון?" גלגלתי עיניים ושמתי אותה על רמקול. צחי חייך ונזרק לידי על הספה. מרכז את כל התאים במוח כדי לשמוע כמה דקות טובות של מרמור מהדרמה- קווין הפרטית שלי
"וואלה אני מבינה באתה חי בסרט שאתה אשכרה תזיין כל יום מישהי אחרת מול העיניים שלי ואני אשתוק. אז סבבה לגמרי גבר. נגמרו התקופות שהייתי נופלת מהחיוך שלך, מהעיניים היפות שלך או מהשרירים שלך. תבין שאתה לא הגבר של חיי. כמוך יש כמו לאפות בעבולעפיה. אז היה טוב וטוב שהיה אח שלי. תתקשר בחגים"
"אוקיי" נתתי לה לנשום. סוף סוף היא שתקה
"מתי את באה?"
היא צחקה. איך אהבתי לשמוע אותה צוחקת "חצי שעה, שעה"
"אוהב אותך" ניתקתי וחייכתי לצחי
"איך היא סובלת אותך תגיד לי? אתה מתייחס אליה...."
"צחי, שחרר כפרה. למזוג לך כוס?" פתחתי את המקרר, וואלה דירת רווקים. חצי קרטון חלב, 2 ביצים, גבינה צהובה ובקבוק אבסולוט.
צחי עיקם פרצוף "תאמין לי אם הכבד שלך היה יכול לדבר, הוא היה מקיא עליך"

כשאן דפקה בדלת, כבר ההנגאובר עבר. כשהיא חיבקה אותי היה לה את הריח הטוב הזה שלה, שאני אוהב. הושבתי אותה עליי "התגעגעתי" לחשתי לה באוזן, נישקתי לה את הצוואר. הרגשתי אותה מצטמררת. אני יודע מה היא אוהבת.
"שמעתי" היא הורידה לי את החולצה "נעלבתי ממך. תצטרך לעבוד קשה היום"
"אני מת עלייך מאיימת" חייכתי. היא הורידה את החולצה שלה והתחילה ללטף לי את הגב.. פתאום קפצתי. שרף לי.
"מה קרה לך בן?" היא סובבה אותי והסתכלה לי על הגב "מלא שריטות!" חייכתי. היא שילבה ידיים "נפלת חזק, אה גבר גבר?"
"על מה את מדברת?" משכתי אותה אליי. שתפסיק לדבר עליה כבר.
היא המשיכה להסתכל עליי, ליטפתי אותה "אני לא זוכר שהזמנתי פסיכולוגית" נישקתי אותה.
בין נשיקה לנשיקה, כשהגברנו את הקצב היא אמרה "טוב שהתקשרת. אני אעזור לך לשכוח"
נשכתי לה את השפה, מביט בה בעיניים "חסר לך שלא"








שבוע טוב חברות (:

המשךךךך 😊

מהממם!!
המשך 😊

המשךך המשךך!

גמני רוצה המשךךךךךךךךך 😁

איזה כיף שאתן עוקבות.
שולחת נשיקות לשבוע גשום אבל חמים, מתחת לפוך..
אוהבת



פרק 3 :

כשקמתי בבוקר אן כבר לא הייתה.
היא השאירה לי פתק על הכרית, כמו בסרטים "היה טוב. התגעגעתי. נפגש בערב?"
היא תמיד ידעה לגרום לי לחייך.
משכתי אליי את הטלפון, לא יכולתי לעצור את הצרחה "8 וחצי!!!!"
אני מתחיל ללמוד ב9.
כבר כמעט באמצע השנה ראשונה. משפטים ועריכת דין.
בדרך החוצה מהמקלחת כבר השפרצתי על עצמי בושם, זרקתי עליי חולצה ואת הנעליים נעלתי באוטו, מתחיל להתרגל למסקנה שלשיעור הראשון אני נכנס באיחור. לא כל כך אופנתי.

ניסיתי להיכנס לכיתה בשקט בשקט, זבוב על הקיר. דקה אחרי שחשבתי שכבר לא יסתכלו עליי הדלת נטרקה. הכי תאקט שלי.
כצפוי כולם הסתובבו.
המרצה הייתה חייבת להגיב "בוקר טוב אדון אזולאי. תודה שכיבדת אותנו בנוכחותך"
"רק בשבילך גילה. אחרת לא הייתי קם מהמיטה בבוקר"
היא חייכה. אני חייכתי.
התיישבתי בסוף השורה, זרקתי חיוכים גם לחבר'ה שמאחוריי. בכל זאת לא ראיתי אותם סופ"ש שלם.
היינו 4 חברים קרובים. שתי בנות: נעמה והילה ועוד שני בנים איתי ועידו.
שלא תחשבו שאני סטודנט חופשי, מחברת הייתה על השולחן. אבל אז קיבלתי הודעה מאן "קמת?"
"זה ה'ער' החדש? עכשיו אני צריך לשאול אותך מה את לובשת?"
"בטח היה לך אחלה לילה אם אתה כזה מצחיק על הבוקר" יכולתי להישבע שהיא מחייכת מהצד השני של הטלפון
"היו לי יותר טובים"
"חיבקת אותי כל הלילה" הסתכלתי על ההודעה עוד פעם. אני? מחבק?
"נו מה, היה קר"
"תמיד חייב להיות כזה שנון"
"את מדהימה. תודה על אתמול" היא באמת מדהימה. לא יכולתי שלא לחייך כשנזכרתי בפעם הראשונה שפגשתי אותה.

היא הייתה קצינת ת"ש. אני הייתי אחרי סיום מסלול בגולני.
יום אחד קראו לי לתת כמה טפסים ולענות על שאלות במשרד ת"ש. הלכתי לשם.
היה חם, אני זוכר שכבר ליד המכונה של הפחיות קולה, שלא עבדה מאז שהתגייסתי, הצלחתי לשמוע אותו צועק עליה:
"בקיצור, לא יודע מה תעשי אבל תסיימי לי את הנושא הזה!! אני נמאס לי להתחנן אלייך"
"תקשיב לי, אני לא יכולה לעשות את מה שביקשת, יש דברים שהם גם מעבר ליכולות שלי. ואתה לא יכול להתפרץ לכאן ככה ולדבר איך שאתה רוצה למש"קיות שלי. כדאי שתתחיל לשמור על הפה שלך"
"אני??? תגידי לי את מסתלבטת??? עוד שנייה אני מפעיל את כל הקשרים שלי בקריית גת, ואת תעלי על טיל ישר לתוך הבית הצפוני שלך במרכז! אל תעשי עליי פוזות אני לא אוהב את הטון דיבור הנגוע הזה!"
"שמע לי טוב אדון גבריאל"
"גבי!!! גבי!!! כמה פעמים צריך להגיד לך יעני???"
"גבריאל. אתה תשאיר את הטפסים ואני אראה מה אני יכולה לעשות. ועכשיו אם תסלח לי יש לי מלא עבודה. אחלה יום גבר"
"תשמעי גברת " הוא דפק על השולחן "את לא תראי! את תעשי! אחרת אני... "
"אחרת מה??? תביא עליי את כל קריית גת??? אתה יכול לחפש אותי ב.."
הוא שוב דפק על השולחן. אני נכנסתי
"גבי מה קורה אחי?" גבי הסתובב. הוא היה מהמחלקה שלי. אחרי שהצלתי אותו ממכות רצח, הוא לא יזוז בלי אישור ממני
"וואלה אזולאי אני לא מבין את הראש של הסתומה הזאת"
היא רצתה להגיב, אני סימנתי לה לשתוק.
"עזוב אותך גבי, היא איתי"
"איתך?"
"איתי" התקרבתי אליה וחיבקתי אותה. היא בעטה לי ברגל
"אהה איתך! אז תגיד אח שלי. אני רק רציתי שתסדר לי כמה דברים, אבל אם היא עסוקה אז אני יבוא מחר אולי"
"תשאיר את הטפסים פה גבר שלי, היא תראה מה היא יכולה לעשות"
"יאאלה דבש" הוא הסתובב לכיוון הדלת. ואז חזר להסתכל עלינו "שיהיה מברוק אח שלו. תפסת פרגית"
הוא יצא
"אחותך פרגית" היא צעקה "ואתה? מה אתה רוצה? אתה מקבל שעות נוספות על אבטחה? הסתדרתי יפה מאוד בלעדיך!"
"וואו, וואו, וואו, כפרה עלייך תורידי הילוך. למה את נובחת? הורדתי לך אותו מהגב" התיישבתי על הכיסא שמולה.
"וואי, אתה כזה מקסים. באמת באמת תודה שעכשיו בגללך כל הגדוד של הקופים שלך יחשוב שאתה מזיין את המש"קית ת"ש. המון תודה מתוק" היא חייכה. ואז מחקה את החיוך
"אין על מה בייבי"
"טוב. סיימת פה?"
"האמת שעוד לא. אני צריך לתת לך כמה טפסים? משהו על הצהרה על מגורים לבד?"
"אתה בן אזולאי?"
"אני"
"כמה זמן צריך לרדוף אחריך? וואלה יש לך פרצוף של בעייתי".
"לא, את, פשוט קסם של רוטווילר"
"הטפסים?" היא הושיטה את היד. נתתי לה אותם. שילבתי ידיים והבטתי בה.
היא הייתה יפה. יפה מהסוג שעוצר לך את הנשימה. שהמדים יושבים עליה פיקס, חולצה לבנה נקייה לגמרי מתחת למדים, שהצמה ככה מתפרקת לה, העיניים שלה תמיד זוהרות ויש לה חיוך שהורס לך את הבריאות. פשוט ככה.
היא הרימה את המבט עליי "אתה יכול ללכת. תודה רבה"
"זהו?"
"זהו"
"כזה מהר?"
"המאסז'יסטית תגיע אליך לחדר"
"מצויין. אם אפשר רק שתזדרז"
"אחלה" היא אמרה והצביעה לדלת "יאאלה ביי"
נשארתי לשבת. היא המשיכה לעבוד. אחרי כמה דקות היא הרימה אליי מבט "אתה מחפש משהו?"
"כן"
היא הניחה את העט "כן, מה?"
"אותך"
"וואו. זה הכי שנון שהצלחתי לחשוב עליו?"
"למה את תוקפת? אני באתי בטוב" חייכתי אליה
"באמת תודה, אבל יש לי מלא עבודה"
"יום טוב בייבי" קמתי
"חאלס עם הבייבי"
"לא יכול. את פשוט בייבי"
"העיקר שתלך" היא חייכה והסתכלה עליי
"ברור שהולך. לספר לקופים איזה כיף זה לעשות את זה עם הקצינת ת"ש במשרד שלה. ועוד כשהיא עצבנית" חייכתי וסגרתי את הדלת
הדבר הבא ששמעתי זה משהו נזרק על הדלת. משהו חזק. אני כבר לא הייתי שם.

מאז אותו מקרה הייתי פוגש אותה הרבה בבסיס. אני כמובן לא סיפרתי כלום לאף אחד, וגם גבי הדביל לא. אבל היא השתגעה כשראתה את המש"קיות חינוך (+ הקצינה שלהן) נמרחות עליי בלי הפסקה. זה שיגע אותה.
יום אחד היא פשוט נישקה אותי מול כולם. תמיד אהבתי את האומץ שלה.
מאז אנחנו לא נפרדים.
היא לא בחורה של רשמיות, של הגדרות, של תסבוכים, היא בחורה של חופש. של טוב, של פאן.
מה שטוב לה היא עושה. איפה שדביק לה היא זזה.
זה התאים לי.
אחרי הכל היא ידעה בול מי אני ומה אני רוצה. היא ידעה שעדיין לא קרה לי הדבר הזה שכולם מדברים עליו - "אהבה".
אני לא מאלה שאוהבים סתם להגיד "אני בחיים לא אהבתי" כדי לצאת גבר. אני באמת לא אוהב.
אני יכול לאהוב הכי שיש. אבל לא כמו שנשים רוצות. אני שוכח, אני פרפר. כמו צמח בר כזה. לא פה ולא שם.
למה לא ניסיתי עם אן אף פעם? קשר כזה רציני?
רציתי.
לא הצלחתי.
גם פחדתי לפגוע בה.
או איך שצחי החכם אומר "תחשוב שאתה אוכל פנקייק, אז אן זה הסירופ שוקולד יעני. או הקצפת"
הוא צדק. היא באמת הקצפת.
אבל לא בפנקייק שלי.

"בן.. בן..." נעמה קראה לי. הסתובבתי
"מה אתה מעופף היום?" היא התיישבה לידי
"סתם.. את יודעת איך אני"
"היה סופ"ש פרוע סופרמן?" היא חייכה. גילה נעצרה. " עמי ותמי, אני מבקשת לא לדבר שם מאחורה" השתתקנו.
נעמה צבטה אותי ברגל "מתי נגמר הסמסטר עם המרצה גיהנום הזאת?"
"עוד יותר מדיי זמן אחותי" לחשתי לה והרגשתי רטט מהאייפון.
מספר חסום.
עוד לפני שהספקתי לחשוב קמתי ויצאתי מהכיתה.
החלקתי על הטלפון כדי לענות
"הלו?"
"היי"
ידעתי שזאת היא.

את כותבת ממש יפה! סיפור מעניין מאוד..המשך

ממש יפההה
אבל מרגיש כמו דז'וו...כאילו כבר קראתי אותו חחח

המשךךך 😊

זה מושלםם!
את חייבת להמשיךך!

מהממם חייב המשךךך

סורי על הנטישה הארוכה. אני סטודנטית בתקופת מבחנים ואני עמוסה עד מעל הראש.
כתבתי המשך ארוך, מבטיחה לפצות בהמשך.
תודה על כל האהבה, אתן אדירות (:





"בן.. בן..." נעמה קראה לי. הסתובבתי
"מה אתה מעופף היום?" היא התיישבה לידי
"סתם.. את יודעת איך אני"
"היה סופ"ש פרוע סופרמן?" היא חייכה. גילה נעצרה. " עמי ותמי, אני מבקשת לא לדבר שם מאחורה" השתתקנו.
נעמה צבטה אותי ברגל "מתי נגמר הסמסטר עם המרצה גיהנום הזאת?"
"עוד יותר מדיי זמן אחותי" לחשתי לה והרגשתי רטט מהאייפון.
מספר חסום.
עוד לפני שהספקתי לחשוב קמתי ויצאתי מהכיתה.
החלקתי על הטלפון כדי לענות
"הלו?"
"היי"
ידעתי שזאת היא.


פרק 4:

"מה קורה?" היא שאלה. לא האמנתי שהיה לה את האומץ להתקשר שוב
"וואלה נשמה הכל מצויין. איך אצלך?"
"בסדר.. אתה יודע מי זאת?"
"בטח שאני יודע. התגעגעתי ליאתי" החלטתי לשחק משחק. אני יודע, זה להתעסק בקקי. יכולתי גם לנתק לה בפרצוף, אבל חבל על הדרמה.
"לא. זאת ממש לא ליאתי" היא נשמעה מאוכזבת
"וואי.. מצטער. כנראה פיספסתי. אז מי זאת?"
הייתה שתיקה כמה שניות, הייתי בטוח שהיא תנתק. היא לא ידעה איך לאכול אותי.
"זה הטלפון של אלון?"
"לא מותק. זה הטלפון של בן" הביאה אותה בהפוכה.
"בן? וואי סליחה זאת כנראה טעות אני ממש ממש מצטערת"
בטח טעות. אחרי שייבשתי אותך ככה "אין בעיה. תתקשרי שוב" חייכתי לטלפון וניתקתי. מדהים כמה היא צובטת לי את הלב.

נכנסתי לכיתה, נעמה עדיין ישבה לידי "לפחות תודיע לי לפני שאתה בורח ככה, כמעט דיברתי לעצמי"
"סורי נשמה, שיחה דחופה" פתחתי את המחברת, עשיתי את עצמי מתעמק במצגת שגילה הקרינה לנו על הלוח. הראש שלי כבר מזמן לא היה שם. אולי לא הייתי צריך לשחק משחקים? בכל זאת היא התקשרה. צריך אומץ לזה.
"מי זה היה?" נעמה שאלה
"אה, סתם טעות במספר" זרקתי בלי לחשוב
"טעות חשובה מספר כנראה" היא הסתכלה עליי וחייכה. הסתכלתי עליה
"מה את מבסוטית תגידי לי?"
"מה אתה לא מספר לי חתיכת חרא?"
"אני? מה אני כבר יכול לספר? הכל רגיל אחותי. אישה, ילדים, חושבים לאמץ כלב. לא רציני" נשענתי אחורה בכיסא. נעמה ידעה לחקור בעיניים הקטנות שלה. ידעתי שאני לא יתחמק ממנה בקלות.
"בן, תחרטט את צחי. לא אותי"

"תודה רבה לכולכם על ההקשבה. שבוע הבא אני מתחילה את השיעור מוקדם יותר. נא להגיע בזמן." הקול של גילה הציל אותי
נעמה תפסה לי את היד "בוא לסיגריה"

יצאנו החוצה, תפסנו שני כיסאות מברזל בפינה המוצלת שלנו, הדלקתי סיגריה.
סיפרתי לנעמה את כל מה שאני זוכר וכל מה שאני מרגיש. הרבה זמן לא הייתי כל כך מבולבל.
נעמה הקשיבה לי, הזיזה את הראש מדיי פעם. אבל בעיקר הקשיבה
"ואתה רוצה להגיד לי שישבת עם צחי אתמול כל הערב והוא רק חפר לך כמה זאת שהשכבת כוסית? הרי אין לו הרבה מוח בן. איך סבלת אותו ככה?"
"צחי הוא אח נעמה. הוא פג, אבל אני אוהב אותו. וקראתי אתמול לאן"
"עוד פעם אן? אין לך לב?"
הסתכלתי על נעמה "אל תשפטי אותי. אני באמת אוהב אותה"
"הרבה אהבה יש לך לתת בנצו'ק" היא הדליקה עוד סיגריה. פתאום העיניים שלה התרחבו
"היא התקשרה אלייך עכשיו בשיעור?"
הנהנתי. גם אני הדלקתי עוד אחת.
"נו ו"
אין ו... נתתי לה לחשוב שבכלל לא זיהיתי אותה. היא אמרה טעות במספר וסיימנו ת'עסק"
"מה? רציני?"
השענתי את הראש על המעקה והסתכלתי על כל העמק שמסביב. המכללה שאני לומד בה בנויה בתוך חור בארץ שהכל סביבו דשא, הרים וקצת ריח של פרות. אין ספק שיפה פה.
"יש לה אומץ" נעמה אמרה פתאום. לא יכולתי להתווכח איתה. גם אני חשבתי שהיא אמיצה. "למה היית חייב לתת לה לחשוב שלא זיהית אותה?"
"נעמה שחררי. היא לא באמת התקשרה כי אכפת לה היא התקשרה כי כנראה התעוררה עם חשק בבוקר והטלפון שלי היה בחיוג שלה. היא פרפר, ראיתי את זה בעיניים שלה. זה מתאים לי. אני לא צריך קשר דבק. מספיק לי עם מה שיש לי. טוב לי ככה"
"כן כן" היא חייכה אליי "אין ספק שאתה מאושר"
"למה את זונה?"
"אני זונה?" היא הרביצה לי בכתף "אתה פחדן. ושקרן. ומלא באגו. אתה כל הגובה שלך זה אגו. מה הבעיה שלך לחייך בטלפון ולהגיד לה 'וואלה כיף שהתקשרת!'? לא. חס וחלילה. שזה לא יפגע לך באגו, בכבוד, בפוזה. אתה כולך פוזה"
היא ידעה מה להגיד. אין אצלה חארטות. הכל ישר לפנים.
"ואתה יודע מה עוד?" היא תפסה לי את הפנים וגרמה לי להסתכל עליה "אתה בחיים לא תהיה מאושר ככה. יש לך את כל החבילה, אתה יפה מבחוץ ומבפנים. אם לא תלמד להוריד את המסכות הרבה בנות יחמקו לך מהידיים. תפתח את העיניים בן" היא שיחררה את הפנים שלי. כל מילה שלה חצתה לי את הלב לשניים. אולי אני באמת צריך לשנות אווירה.
נעמה סיימה את הסיגריה נתנה לי נשיקה על הלחי "יאאלה. בוא שלא נאחר"
כיביתי את הסיגריה.

עבר לו עוד שבוע מאז השיחה שלי עם נעמה, מאז הבאלגן בראש שלי, מאז בר.
ניסיתי לא לחשוב על זה יותר מדיי, אבל חשבתי טוב טוב על מה שנעמה זרקה לי. זה נכון. אני חייב להתנקות מכל הבולשיט. זה הזמן שלי.
החלטתי לנסוע לסופ"ש אצל ההורים שלי, ליד החרמון. קצת שקט.
"מה קורה יא אח שלי ?" שמעתי את צחי מהצד השני של הטלפון
"וואלה אחי. איך אתה?"
"וואלה עיוני. לא יצא לי לראות את הפרצוף שלך כל השבוע"
"כן צחי אתה יודע, לימודים"
"כןןן וואלק בסוף תהיה משפטן"
"עורך דין"
"כן מה שתרצה אחי"
"שומע צחי? אני נוסע להורים בשישי"
"איזה הורים?"
"ההורים שלי צחי. בחרמון"
"למה? מה קרה שם?"
"מה צריך לקרות צחי?"
"וואלה לא בגלל משהו יעני, אבל לא ראית את ההורים שלך כבר מלא זמן. אם הם לא באים אתה אף פעם לא בא יעני"
"למה אתה מלכלך צחי??"
"לא מלכלך אחי! מה זה לא נכון?"
"דפדף צחי דפדף. אני נוסע השבוע"
"לחרמון?"
"לחרמון"
"יאאלה טוב אחי. תהנה"
"אני אשתדל. תהנה גם אתה צחי. מסור ד"ש לברמן שלנו. שהוא לא יתגעגע אליי יותר מדיי"
"וואלה אחי אני מבטיח"
"יאאלה מותק נדבר"
"כן אחי"

סידרתי קצת את הדירה, הכנסתי לתיק קטן כמה דברים. עשיתי שיחות לכמה חברים שלא יחפשו אותי בסופ"ש הזה. אני חושב שאני צריך קצת שקט.
בדיוק שנכנסתי לאוטו שמעתי דפיקה על החלון "צחי?"
עמד שם. עם מזוודה.
"שומע? ישעמם לי ממש יעני. אני בא איתך"
אז ארזתי גם את צחי.
נסענו צפונה, צחקנו בדרך, שמענו מוזיקה ששנים לא שמענו. היה בהחלט טוב.
איזה כיף היה לראות הכל צבוע בלבן כשנכנסנו למושב הקטן שגדלתי בו. הקלישאות אומרות שכשאתה מתגעגע אתה מדמיין את כל זכרונות הילדות שלך חולפים. זה באמת מה שקרה לי.
אף פעם לא אהבתי את השקט שיש כאן, או יותר נכון אף פעם לא ידעתי להעריך את זה.
תמיד רציתי שיהיה סביבי רעש, בחורות, באלגן, סקס, אנשים, מוזיקה. רק לא לעמוד. רק לא לשתוק.
עכשיו הרגשתי שאני קצת צריך לעשות סדר בכל מה שרץ לי בראש.

אמא שלי רצה אליי לאוטו וחיבקה אותי חזק. הרמתי אותה באוויר, לא ראיתי אותה המון זמן.
היא הייתה אישה פצפונת עם לב ענקי שתמיד מכיל את כולם מבלי לדרוש בחזרה. כל כך אהבתי אותה על זה.
היא הכינה לנו מלא אוכל עם ריח כזה של בית, כמו פעם. לא להאמין כמה זה חסר.
היא שמחה שצחי בא, הוא תמיד עשה לה כבוד. אפילו עזר לה לשטוף כלים בסוף. אני יצאתי למרפסת, הדלקתי סיגריה והסתכלתי מסביב. כמה יופי במקום אחד קטן.
"אני לא מאמינה מי חזר לבקר אותנו, שלום בנצ'וק הקטן" חוה השכנה הזקנה מהבית ממול לא פספסה אף הזדמנות לשבת במרפסת ולהשקיף על כולם
"אווווו שלום חוה! אלייך בהחלט התגעגעתי" שלחתי אליה את אחד החיוכים שלי, מקווה שאולי היא תחליט לשלוח כמה מהאלפחורס המעולים שלה. אני נותן מילה שאין עוד עוגיות כאלה בכל העולם.
"אתה נשאר עוד הרבה? אני יכין לך עכשיו עוגיות ואשלח לאמא!!!!" היא התכסתה בשמיכה ענקית, שלחה נשיקה באוויר ונכנסה פנימה.
התרווחתי בכסא ועישנתי. אחרי ארוחה חמה, בבית שלי, עוד מעט מגיע הקינוח.
למה מגיע לי כל הטוב הזה?!
אבא שלי חזר מהעבודה והצטרף אליי למרפסת, צחי ואמא מיהרו לבוא גם. אמא הכינה תה, היה קצת קר אבל אני אהבתי את הקור.
דיברנו קצת ובעיקר שאלתי מה קורה איתם. לא בסדר שהזנחתי ככה את ההורים שלי, אני צריך לבוא יותר.
תוך כדי שאנחנו מדברים דפיקה בדלת. אמא קמה לפתוח ותוך דקה כבר חזרה עם מגש מלא בעוגיות אלפחורס.
בעוד שאני דוחף עוגייה אחת לפה, חווה נכנסה למרפסת עם רעות, הבת שלה.
לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים, אין ספק שלא ראיתי אותה יותר מדיי זמן- מילדה קטנה היא הפכה לחתיכת אישה.
"בנצ'וק אתה זוכר את הבת שלי רעות נכון?? אני חושבת שאתם בערך באותו גיל לא??"
"לא, בן שלי גדול ממנה בשנתיים אם אני לא טועה" אמא שלי אמרה "נכון בן?"
"אני לא יודע" עניתי וחייכתי אל רעות. היא חייכה אליי
"טוב, אז תקפוץ לבקר מדיי פעם, מתגעגעים לשטויות שלך כאן בנצ'וק!"
"כן, תקפוץ מתישהוא בנצ'וק" רעות פתחה את הפה וחשפה חיוך ענקי
חייכתי חזרה "בכיף. תודה על העוגיות"
חוה המשיכה לעמוד במרפסת והחליפה עוד כמה מילים עם אמא שלי, אבא שלי לא הפסיק לחייך ולרמוז לי בחוסר תאקט שרעותי לא מפסיקה לנעוץ מבטים. הסתכלתי עליה "היה נעים להכיר"
"גם אותך" היא צחקה "אנחנו נוסעים מחר ב 9 בבוקר לגבעה, אם תרצה אתה מוזמן"
"תודה.. אבל אני מסודר כבר למחר"
"אם הבעיה היא בגלל החבר שלך, אז גם הוא יכול לבוא בכיף!"
הסתכלתי על צחי, הוא היה עסוק בלהכניס כמה שיותר אלפחורס לפה בבת אחת. חזיר.
"לא, הוא לא הבעיה"
"אז, כבדות זאת הבעיה? כי אם כן אני חושבת שאני יכולה לעזור"
"רעותי, את מקסימה. אני הבעיה. אני צריך קצת שקט"
היא לא הציקה. הערכתי אותה על זה.

הלילה ירד על המושב. מדהים כמה שקט כאן.
לפעמים צריך קצת שקט, לפעמים עדיף קצת רעש.
צחי ואני שתינו יין עם אבא שלי ואכלנו סטייק טוב שאמא שלי הכינה- נרדמנו כמו שני תינוקות.
בבוקר הערתי את צחי "יאאלה קום, הולכים לטייל"
"אה? מה נפל עליך תגיד לי?"
"צחי, תגרד את עצמך. 5 דקות זזנו"

הגענו בדיוק בזמן.
גם אם ממש הייתי רוצה לא היה אפשר לפספס את רעות בין כל השלג.
היא קלטה אותי ובאה לכיווני "אז החלטת לבוא בסוף?"
"אני פה" חייכתי אליה ונגעתי בשלג. היא עשתה כמוני והרימה קצת בידיים שלה שהיו עטופות בכפפות ורודות. היא נראתה כמו מלאך קטן.
"אני מבטיחה להיות ממש בשקט" אמרה וזרקה עליי כדור שלג














אוהבת.