היי בנות,
מצטערת על הטישה. אני סטודנטית עמוסה לגמרי בתקופת מבחנים.
ניסיתי לפצות בהמשך ארוך. כשיירד הלחץ מבטיחה לחזור לכתוב כמו שצריך.
תודה על האהבה- אתן אדירות!
"בן.. בן..." נעמה קראה לי. הסתובבתי
"מה אתה מעופף היום?" היא התיישבה לידי
"סתם.. את יודעת איך אני"
"היה סופ"ש פרוע סופרמן?" היא חייכה. גילה נעצרה. " עמי ותמי, אני מבקשת לא לדבר שם מאחורה" השתתקנו.
נעמה צבטה אותי ברגל "מתי נגמר הסמסטר עם המרצה גיהנום הזאת?"
"עוד יותר מדיי זמן אחותי" לחשתי לה והרגשתי רטט מהאייפון.
מספר חסום.
עוד לפני שהספקתי לחשוב קמתי ויצאתי מהכיתה.
החלקתי על הטלפון כדי לענות
"הלו?"
"היי"
ידעתי שזאת היא.
פרק 4:
"מה קורה?" היא שאלה. לא האמנתי שהיה לה את האומץ להתקשר שוב
"וואלה נשמה הכל מצויין. איך אצלך?"
"בסדר.. אתה יודע מי זאת?"
"בטח שאני יודע. התגעגעתי ליאתי" החלטתי לשחק משחק. אני יודע, זה להתעסק בקקי. יכולתי גם לנתק לה בפרצוף, אבל חבל על הדרמה.
"לא. זאת ממש לא ליאתי" היא נשמעה מאוכזבת
"וואי.. מצטער. כנראה פיספסתי. אז מי זאת?"
הייתה שתיקה כמה שניות, הייתי בטוח שהיא תנתק. היא לא ידעה איך לאכול אותי.
"זה הטלפון של אלון?"
"לא מותק. זה הטלפון של בן" הביאה אותה בהפוכה.
"בן? וואי סליחה זאת כנראה טעות אני ממש ממש מצטערת"
בטח טעות. אחרי שייבשתי אותך ככה "אין בעיה. תתקשרי שוב" חייכתי לטלפון וניתקתי. מדהים כמה היא צובטת לי את הלב.
נכנסתי לכיתה, נעמה עדיין ישבה לידי "לפחות תודיע לי לפני שאתה בורח ככה, כמעט דיברתי לעצמי"
"סורי נשמה, שיחה דחופה" פתחתי את המחברת, עשיתי את עצמי מתעמק במצגת שגילה הקרינה לנו על הלוח. הראש שלי כבר מזמן לא היה שם. אולי לא הייתי צריך לשחק משחקים? בכל זאת היא התקשרה. צריך אומץ לזה.
"מי זה היה?" נעמה שאלה
"אה, סתם טעות במספר" זרקתי בלי לחשוב
"טעות חשובה מספר כנראה" היא הסתכלה עליי וחייכה. הסתכלתי עליה
"מה את מבסוטית תגידי לי?"
"מה אתה לא מספר לי חתיכת חרא?"
"אני? מה אני כבר יכול לספר? הכל רגיל אחותי. אישה, ילדים, חושבים לאמץ כלב. לא רציני" נשענתי אחורה בכיסא. נעמה ידעה לחקור בעיניים הקטנות שלה. ידעתי שאני לא יתחמק ממנה בקלות.
"בן, תחרטט את צחי. לא אותי"
"תודה רבה לכולכם על ההקשבה. שבוע הבא אני מתחילה את השיעור מוקדם יותר. נא להגיע בזמן." הקול של גילה הציל אותי
נעמה תפסה לי את היד "בוא לסיגריה"
יצאנו החוצה, תפסנו שני כיסאות מברזל בפינה המוצלת שלנו, הדלקתי סיגריה.
סיפרתי לנעמה את כל מה שאני זוכר וכל מה שאני מרגיש. הרבה זמן לא הייתי כל כך מבולבל.
נעמה הקשיבה לי, הזיזה את הראש מדיי פעם. אבל בעיקר הקשיבה
"ואתה רוצה להגיד לי שישבת עם צחי אתמול כל הערב והוא רק חפר לך כמה זאת שהשכבת כוסית? הרי אין לו הרבה מוח בן. איך סבלת אותו ככה?"
"צחי הוא אח נעמה. הוא פג, אבל אני אוהב אותו. וקראתי אתמול לאן"
"עוד פעם אן? אין לך לב?"
הסתכלתי על נעמה "אל תשפטי אותי. אני באמת אוהב אותה"
"הרבה אהבה יש לך לתת בנצו'ק" היא הדליקה עוד סיגריה. פתאום העיניים שלה התרחבו
"היא התקשרה אלייך עכשיו בשיעור?"
הנהנתי. גם אני הדלקתי עוד אחת.
"נו ו"
אין ו... נתתי לה לחשוב שבכלל לא זיהיתי אותה. היא אמרה טעות במספר וסיימנו ת'עסק"
"מה? רציני?"
השענתי את הראש על המעקה והסתכלתי על כל העמק שמסביב. המכללה שאני לומד בה בנויה בתוך חור בארץ שהכל סביבו דשא, הרים וקצת ריח של פרות. אין ספק שיפה פה.
"יש לה אומץ" נעמה אמרה פתאום. לא יכולתי להתווכח איתה. גם אני חשבתי שהיא אמיצה. "למה היית חייב לתת לה לחשוב שלא זיהית אותה?"
"נעמה שחררי. היא לא באמת התקשרה כי אכפת לה היא התקשרה כי כנראה התעוררה עם חשק בבוקר והטלפון שלי היה בחיוג שלה. היא פרפר, ראיתי את זה בעיניים שלה. זה מתאים לי. אני לא צריך קשר דבק. מספיק לי עם מה שיש לי. טוב לי ככה"
"כן כן" היא חייכה אליי "אין ספק שאתה מאושר"
"למה את זונה?"
"אני זונה?" היא הרביצה לי בכתף "אתה פחדן. ושקרן. ומלא באגו. אתה כל הגובה שלך זה אגו. מה הבעיה שלך לחייך בטלפון ולהגיד לה 'וואלה כיף שהתקשרת!'? לא. חס וחלילה. שזה לא יפגע לך באגו, בכבוד, בפוזה. אתה כולך פוזה"
היא ידעה מה להגיד. אין אצלה חארטות. הכל ישר לפנים.
"ואתה יודע מה עוד?" היא תפסה לי את הפנים וגרמה לי להסתכל עליה "אתה בחיים לא תהיה מאושר ככה. יש לך את כל החבילה, אתה יפה מבחוץ ומבפנים. אם לא תלמד להוריד את המסכות הרבה בנות יחמקו לך מהידיים. תפתח את העיניים בן" היא שיחררה את הפנים שלי. כל מילה שלה חצתה לי את הלב לשניים. אולי אני באמת צריך לשנות אווירה.
נעמה סיימה את הסיגריה נתנה לי נשיקה על הלחי "יאאלה. בוא שלא נאחר"
כיביתי את הסיגריה.
עבר לו עוד שבוע מאז השיחה שלי עם נעמה, מאז הבאלגן בראש שלי, מאז בר.
ניסיתי לא לחשוב על זה יותר מדיי, אבל חשבתי טוב טוב על מה שנעמה זרקה לי. זה נכון. אני חייב להתנקות מכל הבולשיט. זה הזמן שלי.
החלטתי לנסוע לסופ"ש אצל ההורים שלי, ליד החרמון. קצת שקט.
"מה קורה יא אח שלי ?" שמעתי את צחי מהצד השני של הטלפון
"וואלה אחי. איך אתה?"
"וואלה עיוני. לא יצא לי לראות את הפרצוף שלך כל השבוע"
"כן צחי אתה יודע, לימודים"
"כןןן וואלק בסוף תהיה משפטן"
"עורך דין"
"כן מה שתרצה אחי"
"שומע צחי? אני נוסע להורים בשישי"
"איזה הורים?"
"ההורים שלי צחי. בחרמון"
"למה? מה קרה שם?"
"מה צריך לקרות צחי?"
"וואלה לא בגלל משהו יעני, אבל לא ראית את ההורים שלך כבר מלא זמן. אם הם לא באים אתה אף פעם לא בא יעני"
"למה אתה מלכלך צחי??"
"לא מלכלך אחי! מה זה לא נכון?"
"דפדף צחי דפדף. אני נוסע השבוע"
"לחרמון?"
"לחרמון"
"יאאלה טוב אחי. תהנה"
"אני אשתדל. תהנה גם אתה צחי. מסור ד"ש לברמן שלנו. שהוא לא יתגעגע אליי יותר מדיי"
"וואלה אחי אני מבטיח"
"יאאלה מותק נדבר"
"כן אחי"
סידרתי קצת את הדירה, הכנסתי לתיק קטן כמה דברים. עשיתי שיחות לכמה חברים שלא יחפשו אותי בסופ"ש הזה. אני חושב שאני צריך קצת שקט.
בדיוק שנכנסתי לאוטו שמעתי דפיקה על החלון "צחי?"
עמד שם. עם מזוודה.
"שומע? ישעמם לי ממש יעני. אני בא איתך"
אז ארזתי גם את צחי.
נסענו צפונה, צחקנו בדרך, שמענו מוזיקה ששנים לא שמענו. היה בהחלט טוב.
איזה כיף היה לראות הכל צבוע בלבן כשנכנסנו למושב הקטן שגדלתי בו. הקלישאות אומרות שכשאתה מתגעגע אתה מדמיין את כל זכרונות הילדות שלך חולפים. זה באמת מה שקרה לי.
אף פעם לא אהבתי את השקט שיש כאן, או יותר נכון אף פעם לא ידעתי להעריך את זה.
תמיד רציתי שיהיה סביבי רעש, בחורות, באלגן, סקס, אנשים, מוזיקה. רק לא לעמוד. רק לא לשתוק.
עכשיו הרגשתי שאני קצת צריך לעשות סדר בכל מה שרץ לי בראש.
אמא שלי רצה אליי לאוטו וחיבקה אותי חזק. הרמתי אותה באוויר, לא ראיתי אותה המון זמן.
היא הייתה אישה פצפונת עם לב ענקי שתמיד מכיל את כולם מבלי לדרוש בחזרה. כל כך אהבתי אותה על זה.
היא הכינה לנו מלא אוכל עם ריח כזה של בית, כמו פעם. לא להאמין כמה זה חסר.
היא שמחה שצחי בא, הוא תמיד עשה לה כבוד. אפילו עזר לה לשטוף כלים בסוף. אני יצאתי למרפסת, הדלקתי סיגריה והסתכלתי מסביב. כמה יופי במקום אחד קטן.
"אני לא מאמינה מי חזר לבקר אותנו, שלום בנצ'וק הקטן" חוה השכנה הזקנה מהבית ממול לא פספסה אף הזדמנות לשבת במרפסת ולהשקיף על כולם
"אווווו שלום חוה! אלייך בהחלט התגעגעתי" שלחתי אליה את אחד החיוכים שלי, מקווה שאולי היא תחליט לשלוח כמה מהאלפחורס המעולים שלה. אני נותן מילה שאין עוד עוגיות כאלה בכל העולם.
"אתה נשאר עוד הרבה? אני יכין לך עכשיו עוגיות ואשלח לאמא!!!!" היא התכסתה בשמיכה ענקית, שלחה נשיקה באוויר ונכנסה פנימה.
התרווחתי בכסא ועישנתי. אחרי ארוחה חמה, בבית שלי, עוד מעט מגיע הקינוח.
למה מגיע לי כל הטוב הזה?!
אבא שלי חזר מהעבודה והצטרף אליי למרפסת, צחי ואמא מיהרו לבוא גם. אמא הכינה תה, היה קצת קר אבל אני אהבתי את הקור.
דיברנו קצת ובעיקר שאלתי מה קורה איתם. לא בסדר שהזנחתי ככה את ההורים שלי, אני צריך לבוא יותר.
תוך כדי שאנחנו מדברים דפיקה בדלת. אמא קמה לפתוח ותוך דקה כבר חזרה עם מגש מלא בעוגיות אלפחורס.
בעוד שאני דוחף עוגייה אחת לפה, חווה נכנסה למרפסת עם רעות, הבת שלה.
לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים, אין ספק שלא ראיתי אותה יותר מדיי זמן- מילדה קטנה היא הפכה לחתיכת אישה.
"בנצ'וק אתה זוכר את הבת שלי רעות נכון?? אני חושבת שאתם בערך באותו גיל לא??"
"לא, בן שלי גדול ממנה בשנתיים אם אני לא טועה" אמא שלי אמרה "נכון בן?"
"אני לא יודע" עניתי וחייכתי אל רעות. היא חייכה אליי
"טוב, אז תקפוץ לבקר מדיי פעם, מתגעגעים לשטויות שלך כאן בנצ'וק!"
"כן, תקפוץ מתישהוא בנצ'וק" רעות פתחה את הפה וחשפה חיוך ענקי
חייכתי חזרה "בכיף. תודה על העוגיות"
חוה המשיכה לעמוד במרפסת והחליפה עוד כמה מילים עם אמא שלי, אבא שלי לא הפסיק לחייך ולרמוז לי בחוסר תאקט שרעותי לא מפסיקה לנעוץ מבטים. הסתכלתי עליה "היה נעים להכיר"
"גם אותך" היא צחקה "אנחנו נוסעים מחר ב 9 בבוקר לגבעה, אם תרצה אתה מוזמן"
"תודה.. אבל אני מסודר כבר למחר"
"אם הבעיה היא בגלל החבר שלך, אז גם הוא יכול לבוא בכיף!"
הסתכלתי על צחי, הוא היה עסוק בלהכניס כמה שיותר אלפחורס לפה בבת אחת. חזיר.
"לא, הוא לא הבעיה"
"אז, כבדות זאת הבעיה? כי אם כן אני חושבת שאני יכולה לעזור"
"רעותי, את מקסימה. אני הבעיה. אני צריך קצת שקט"
היא לא הציקה. הערכתי אותה על זה.
הלילה ירד על המושב. מדהים כמה שקט כאן.
לפעמים צריך קצת שקט, לפעמים עדיף קצת רעש.
צחי ואני שתינו יין עם אבא שלי ואכלנו סטייק טוב שאמא שלי הכינה- נרדמנו כמו שני תינוקות.
בבוקר הערתי את צחי "יאאלה קום, הולכים לטייל"
"אה? מה נפל עליך תגיד לי?"
"צחי, תגרד את עצמך. 5 דקות זזנו"
הגענו בדיוק בזמן.
גם אם ממש הייתי רוצה לא היה אפשר לפספס את רעות בין כל השלג.
היא קלטה אותי ובאה לכיווני "אז החלטת לבוא בסוף?"
"אני פה" חייכתי אליה ונגעתי בשלג. היא עשתה כמוני והרימה קצת בידיים שלה שהיו עטופות בכפפות ורודות. היא נראתה כמו מלאך קטן.
"אני מבטיחה להיות ממש בשקט" אמרה וזרקה עליי כדור שלג
אוהבת
