למה?

אני לא מאמינה שאני באמת כותבת את זה..
שאני מעזה לפתוח את הרגשות הכי כמוסים שלי ככה, בגלוי כל כך.
אני מפחדת שתגלה שזאת אני,למרות שאתה בכלל לא יכול לדעת,
כל כך מפחדת!
אני לא רוצה שזה יהרוס אותנו.. כי אני יודעת כמה קשה היה לך,
אם פשוט הייתי באה ומספרת לך.

אבל זה הורס אותי!
זה שובר אותי מבפנים,
אוכל לי את הלב,
מנפץ כל חלק קטן בי..
כל כך גורם לי לבכות.

אני רואה דברים, תמונות, מכתבים..וקשה לי כל כך.
נכון שזה העבר שלך,
וזה לא קשור אליי בכלל אבל זה כואב לי.
כואב לי שיש דברים שהיא יודעת,ואני לא.
דברים שאמרת רק לה..
דברים שאחרי קשר כל כך ארוך כמו שלנו גם אני אמורה לדעת,
אתה צריך להיות הכי פתוח איתי בעולם..
אז למה אני לא יודעת את כל זה?
למה להסתיר ממני את כל זה, אפילו שזה אולי שטותי בשבילך..
הלוואי הייתי יכולה לשאול אותך - למה?!?
כואב לי לקרוא את כל מה שרשמת לה..
הורג אותי לראות שאותן מילים שאמרת לה אתה אומר לי,
מילים שאתה אומר שהן רק בשבילי.. אני מגלה שהן לא.
למה אני מגלה פתאום דברים שלא ידעתי עלייך,
דרך כל מיני רישומים שלך?
זה הורס לי את הלב..
למה אני כזאת?
למה אני בוכה מכאלה שטויות?
למה זה בכלל מפריע לי??
אבל כזאת אני..
זה פשוט פוגע לי במקומות הכי רגישים,
ההסתרות הקטנות האלה..

להמ אני צריכה פתאום לגלות,
שההיא שסיפרת לי שפעם אהבת,
שהייתה המון בשבילך,
למה אני צריכה פתאום לגלות עד כמה היא דומה לי?
פתאום לראות שהיא דומה לי כל כך..
סוג של העתק שלי-
אם הייתה לי תאומה, כניראה שככה היא הייתה נראית.
ואתה עוד אומר שבחיים לא ראית מישהי כמוני,
מישהי שאפילו משתווה אליי במראה..
למה את אומר לי סתם?
אתה יודע שאני נפגעת מכל דבר..
למה אתה עושה את זה?
הייתי מעדיפה לדעת ממך, אחרי כל הזמן הזה..
השנים האלה שאנחנו ביחד..
שזאת, שבטעות באחת השיחות שלנו סיפרת לי שאהבת אותה יותר מהכל,
שאמרת שאותי אתה אוהב יותר,
למה אני רואה פתאום שהיא העתק שלי?
אולי התחלת איתי את הקשר הזה בגלל זה?
כי נפגעת..ורצית מישהי שתזכיר לך אותה,
אולי אני רק נחמה בשבילך?
איתה לא הצליח.. אז נהיה עם מישהי דומה לה..
אולי ככה יכאב פחות..
אולי זה סתם חרטה.
אולי זה לא באמת קשור..
אבל לגלות את זה ככה,
זאת ההרגשה שזה עושה לי.
שהתחלת איתי הכל רק כי רצית מישהי כמוה,
לא באמת רצית אותי, חיפשת אותה בי.
ואולי לא..


יש לי עוד כל כך הרבה שאלות שגומרות לי את הלב,
שפשוט מרסקות לי אותו,
אבל אני בחיים לא אשאל...
כניראה שהכל החיים אני יחיה עם הספק הזה..
עם השאלות הקשות האלה..
אולי זה אמיתי.
אולי אני סתם חיה בסרט.
רק אתה תוכל לענות, אבל אני לעולם לא אשאל.
למה?
רק אלוהים יודע.. אפילו אני לא מבינה.
אני רק יודעת,
שאם היית מגלה, כניראה שהכל היה נגמר,
למרות הכל, זה היה נגמר.
ומזה אני מפחדת.
אז אני לא אשאל...

למה??

--------------

כשהלב לא יכול להכיל יותר,
האצבעות רצות בטירוף על המקלדת