אני אשמה..

"..עכשיו גיליתי שאני אשם.."

אתה זה שלא מתקשר,
ואני אשמה.
אתה זה שלא מתעניין,
ואני אשמה.
לך לא אכפת,
אבל זאת אשמתי..
לא ככה?

אני צריכה להתקשר.
אני צריכה לדבר.
אני צריכה להתעניין.

זאת אני אשמה,
נכון?

כי זה שאתה לא מתקשר זה בסדר.
כשאתה לא מתעניין זה בסדר.
גם כשלא אכפת לך זה בסדר.

כי הכל זאת אני.
אני אשמה.
רק אני..
מה לא?

אני אשמה.
אפילו שאני ל-א.

זה הכל אתה..
הכל.
העצב, הכעס, העצבים.
זה בגללך.
הכאב, הבכי לכרית, הדמעות של מפסיקות.
רק בגללך..

אבל מה זה משנה..
אני אשמה.
לא משנה כמה אתה לא בסדר,
תמיד זאת אני.
רק אני.
אף פעם זה לא אתה..
אפילו שאתה זה שתמיד לא בסדר.

יותר קל להגיד,
שאני אשמה.

"..שמרי קולך ורגש אשמה
שמרי אישה,
שמרי עמוק עמוק בתוך הנשמה..

גלים גבוהים גואים בך,
ומעבר מסתתרת לה ילדה קטנה.

מבט כהה בוהה חוקר,
בתוך נבכי הזמן.
קוויים דקיקים הומים עולים,
מגלים סיפור ישן.

גלים גבוהים גואים בך,
ומעבר מסתתרת לה ילדה קטנה.

עיני התכול שבך דומעות,
אומרות אישה,
שמרי עמוק עמוק בתוך הנשמה.."

[מיכה שטרית-שמרי קולך]