רק לבוא ולהגיד

כל כך רוצה לבוא ולצעוק לך בפרצוף,
חד משמעית,
שאני =לא= סולחת.
שאני לא יכולה לסלוח..
גם אם רציתי.
שלמרות הכל,
כל הזכרונות תמיד עולים,
ואני מבינה,
ברגעים שכאלה של בדידות,
שאי אפשר לסלוח.
שאני לא יכולה לסלוח לך.
איך אפשר לסלוח?
בגיל 12 התבגרתי פתאום,
אפילו שלא רציתי.
הבנתי מה הם החיים באמת..
עד כמה העולם לא יפה וורוד.
הבנתי שכשמנפצים את הבועה,
ההדף כואב.
שורף את הלב.
נכון שהראתי לך שאני חזקה,
שלא אכפת לי.
הראתי לכולם שזה לא מזיז לי,
שהלב שלי אטום,
שיש לי לב מאבן.
אבל הוא לא..
הוא נשבר,התרסק..
לעבור את כל הריבים שלכם,
הצעקות..
לשמוע כל כך הרבה בגיל 12..
בתור ילדה קטנה.
להפוך פתאום להיות אמא ואבא..
ילדה בת 12..
להיות ההורים של ילד בן 8?
זה לא אמור להיות ככה!!
וזה לא אשמתך..
זאת גם היא =\
בגללכם למדתי לשים חומות,
להפריד בין הרגש למה שבחוץ.

וכן...
נכון שאני צריכה לסלוח כי בכל זאת,
אתה אבא שלי.
ולמרות שרוב הזמן לא אכפת לך בכלל,
אתה עדיין אבא שלי.
אז כן..
לפעמים פשוט בא לי לעמוד מולך,
אתב יודע מה?
אפילו לא לצעוק.
רק להגיד..
אולי ללחוש..
אני לא סולחת.
אני לא חושבת שאפשר לסלוח.. 😢


כמה ששומרים יותר בלב,
ככה הפיצוץ חזק יותר.
ויום אחד זה יתפוצץ..נראה לי.