הוא מת .

הוא מת .
וכנראה שלעולם לא אראה אותו .
לעולם לא תיהיה לי את ההזדמנות להכיר אי פעם את סבא שלי .
תמיד אמרתי לעצמי , כשאגדל טיפה רק עוד קצת
אני אלך , אלך לראות אותו לראשונה בחיי .
זה תמיד היה חלום שלי , לראות אותו
ופה החלום התנפץ לי .
ולמרות שלא הכרתי אותו
זה כואב לי כ"כ כואב לי .
אמא שלי ,
היא לא נתנה לי את האפשרות לראות אותו
לראות את האדם שמירר לה את חייה ,
שמירר את ילדותה .
ולמרות זאת ,
תמיד התעקשתי להכירו ,
תמיד רציתי להביט בעיניו ולשאול אותו
למה ? למה ? למה היית צריך לעשות את זה ?
האם אתה נהנה לחיות את שארית חייך בלי לראות את הילדים שלך גדלים ?
בלי לראות את הנכדים שלך גדלים ? , יותר מזה בלי להכיר אותנו ? את הנכדים שלך ?
ולמרות הכל ,
זה עדיין כואב לי שהוא מת .
שאלתי את אמא שלי מה היא מרגישה ? אם כואב לה ?
ואת התשובה הזאת חזיתי מראש .
לא , לא כואב לה . ככה היא אומרת .
אבל בפנים בלב אני יודעת ,
יודעת שעצוב לה .
יודעת שקשה לה .
ואתם יודעים מה הכי כואב ?
שלהלוויה שלו היא לא תלך .
לפי דעתי זאת טעות .
זה עדיין הבנאדם שבזכותו היא כאן , שבזכותו אני כאן אני והבנות שלה .
הבנאדם שבזכותו היא נושמת , חייה , קיימת .

פה זאת כניראה סגירת מעגל בשבילה .
ואני רוצה שהיא תדע , שאני אוהבת אותה המון ,
אוהבת אותך אמא שלי , למרות כל הריבים שלנו , למרות כל המחלוקות בנינו ,
למרות הכעסים והעצבים והבכי .
את אאמא שלי ואני מבטיחה , אני אכבד אותך הכי שאני יכולה מעכשיו והלאה . . .
אני אוהבת אותך ומשתתפת בצערך ובצערי 😢

יהיה זכרו ברוך .
ת.נ.צ.ב.ה