אני סופרסטאר ?

אהבתי 😊

שמחה שאהבתן בנות תודה על התגובות3>


פרק 3 במיוחד בשבילכן 😛

http://www.youtube.com/watch?v=pfkyydbF7VU

"הילה כץ" הבוחן אמר את שמי והרגשתי את פעימות ליבי עולות ועולות.

"בהצלחה אחותי" לחשה לי דנה בחיוך גדול , "תודה" עניתי לה וקמתי ממקומי לעבר חדר האודישנים.

"מה שלומך הילה?" שאל הבוחן, נחמד דווקא. "בסדר.." אמרתי בחיוך. "יופי.. באודישן אנחנו נבחן אותך על שני דברים.. שירה ומשחק" אמר, שירה? וואלה. טוב. אני טובה בזה.

"יש איזה שיר מיוחד שאת רוצה או שאנחנו יכולים לבחור לך?" הוסיף. "אני רוצה את מרי לו" אמרתי, ידעתי בדיוק שזה השיר שאני הכי מבצעת טוב.

"אחלה של בחירה" הוא חייך אליי. הוא נראה צעיר כזה, בן 20 ומשהו .. ואם אני לא טועה זה המפיק גם של 'תקופת הבגרות' יפה לו, הספיק הרבה.

"תמיד אותו חלום חלום בשם מרי לו.." התחלתי, התחלה טובה הייתה לי ומשם המילים פשוט זרמו לי, הוצאתי מעצמי 120% והרגשתי מעולה.

כשסיימתי לשיר הם מחאו לי כפיים ולקחתי את זה בתור מחמאה ענקית. "תודה " אמרתי בחיוך מבויש. "רק תשחקי טוב ויש לך תפקיד" אמר לי איתי וחייך חיוך גדול שוב, הסתכלתי על העיניים שלו, הן כחולות כים. חייכתי את החיוך הכי גדול שלי, 'בלי לפתח ציפיות' אמרתי לעצמי בלב. "את זוכרת את הטקסט כביכול?" שאל הבוחן על הטקסט שהם נתנו בתחילת האודישנים לכולם. "כן בערך" אמרתי, זכרתי אותו מעולה, אבל כדי לא ליצור פאדיחות.

"אני לא יודעת איך אני יכולה להתחיל דבר כזה.." פתחתי במשפט הדרמתי. פשוט שיחקתי כמו שאני יודעת. "איך אפשר לספר איך רצחתי בנאדם? איך הרגתי אותו במו ידיי.. הידיים הקטנות שלי, בחיים לא חשבתי שזה יגמר ברצח." המשכתי והמשכתי עד שזה נגמר, וזה נגמר מהר מדיי.

הפרצוף של איתי לא היה עם חיוך יותר.

היה בו משהו מוזר..

"אוקיי, אנחנו נתקשר אלייך" אמר לי ואיכזב אותי קשות.

"תודה" אמרתי ויצאתי מהחדר והתיישבתי ליד דנה עם פרצוף חמוץ, מלאה במחשבות.

הוא אמר שאם אני משחקת טוב אני מקבלת את התפקיד... אז זה אומר שאני לא משחקת טוב?

פאק, אולי אני באמת לא משחקת טוב.

אולי אני סתם אוהבת את זה אבל בתכלס אני לא משחקת בכלל טוב.

אני סתם חיה באשליות.

"הילי" אמרה דנה כששמה לב שאני לא מדברת איתה ועם פרצוף בלי הבעה בכלל. "מה קרה?" שאלה אותי , לא ידעתי מה לענות לה. "בואי נלך" אמרתי בשקט וקמתי מתחילה ללכת, היא מאחוריי עם פרצוף דואג.

"אז מה קרה?" שאל טל כשהיינו אצלי בחדר. דנה שמה לב שמשהו לא טוב איתי, לא אמרתי לה כלום כל הדרך, אז היא התקשרה לאיתי והם מתנחלים אצלי עכשיו, כבר 8.

"כלום" אמרתי. עדיין במחשבות על זה שהוא פשוט אמר "אנחנו נתקשר אלייך" פשוט פוצץ לי את הבועה הורודה שחייתי בה עד היום, שאני אוהבת לשחק ובתת מודע שלי – שאני יודעת לשחק.

"את יכולה לעבוד על קרן שלום, אבל עליי לא" הוא אמר והתקרב אליי והתחיל לדגדג אותי.

אוי לא.

"דיי תפסיקו" אמרתי אחרי חמש דקות של צחוק מופרע וכאבים איומים ונעימים גם כן.

דנה הצטרפה אליו לבסוף והם בדיוק הפסיקו.

"טוב אני אספר לכם" אמרתי להם ושניהם חייכו אחד לשני והתיישבו מולי, עם כריות כל אחד.

"נכנסתי והמפיק, איתי, ביקש ממני לשיר. שרתי את מרי לו והם נורא התלהבו.. ואז שמעתי אותו אומר ' רק תשחקי טוב והתפקיד שלך ' וזה נתן לי מוטיבציה, הוצאתי הכל, אני נשבעת לכם, הוצאתי את כל מה שאני יכולה... וכשסיימתי הוא פשוט אמר ' אנחנו נתקשר אלייך' והחיוך שעל פניו פשוט ירד" אמרתי ונאנחתי.

"ובגלל זה את ככה?" אמר. כן. בגלל זה אני ככה. בגלל שכל החלום שלי, כל הדבר שהכי רציתי בעולם.. זה לשחק. והייתי בטוחה שאני מעולה בזה.

ועכשיו אני מגלה שלא.

כיף חיים.

"את סתומה" טל פסק. "ממש" פסקה גם דנה.

"תודה" אמרתי להם בציניות והתכרבלתי במיטה שלי. כ"כ באלי לבכות.

"תקשיבי, רק בגלל מפיק אחד, שכולה אמר שהוא יתקשר,ואני דיי בטוח שהוא יתקשר.. את ככה?!" הוא שאל בציניות. "היללל, את תותחית! ואין לי ספק שהוא יתקשר אוקיי?" הוסיפה דנה. כפרה עליהם, אין עליהם.. החברים הכי טובים.

"עד כמה הלכת רחוק מדי תגידי האם היה כדי " צלצל פתאום הפלאפון שלי, מספר חסום.



אוהבת 3>
מקווה שתאהבו!

מדהים (:

אהבתי תמשיכי ^^

אהבתי !