והנה אני, כלוא בתוך חדרי ליבך
מסתכל מחלון הלבבות,ורואה לב טוב יותר
אך איני יכול לגשת,לגעת,ללטף,להרגיש
ליבך הצעיר גובר על ליבי הקשיש.
למדתי שכשאנשים קטנים כמוך,
עושים צל ענק,
זה רק סימן שהשמש שוקעת.
מילותייך הן כמו חמצן,
בלעדיהן אני לא יכול לנשום,
במבטך אני נמס,
נגיעה שלך הישר אל תוך הלב,
כי לליבי אותך הכנסתי,
ובמפתח הנשיקה את דלת השמחה פתחתי,
בחיוכים אותך קיבלתי,
ובאכזבות איתך נשארתי.
בעיניים סגורות,
דרכת , הכאבת , צחקת
וכשפקחת אותן עלי הסתכלת
וחיכיתי לך ולא פחדתי מאחרים
עמדתי בכל תגובה רעה,
כי אני יודע שרק לי יש את החגורה,
שעוטפת את צניעותך המתוקה.
הענקת לך הכל,הייתי לך לארמון,
תמיד הענקתי לך ידע,ושמתי אותך במקום הראשון,
ועכשיו שיחסינו מדרדרים כסלעים על ראש ההר,
ושנינו בורחים,ושהכל נהיה מוזר
ואת מטבעך שמה אותי במקום האחרון,
אבל אל תשכחי שבירידה המקום האחרון,נמצא הכי גבוה.
האהבה היא ענני השיכרון בעיניי,
ואת כמו השמש מבין העננים,
בזריחתך הראת לי את תכונותייך הטובות,
וסנוורת אותי כדי להסתיר את תכונותייך הרעות,
בשקיעתך הראת לי ים של חלומות,
ובחושך,ברחת כהרגלך,להאיר במקום שונה,
במקום שבו אין קול ואין עונה.
