דמעות המחליפות את החיוך .

ניחוח הבושם שלך שנדבק לחולצה שלי, מהול בטיפת ריח מעשן הסיגריות,
שהרוח נשאה אליי בעודי יושבת וסופגת, צמודה אליך על ספסל אקראי, ברחוב אקראי,
בדרך אקראית, מנהלים שיחה אקראית... שיחה תמימה, בתוספת של חיוכים תמימים.
כאשר אנחנו יושבים ומדברים, ובין לבין מכניסים צחוק קטן, או גדול... זה לא באמת משנה,

אני יודעת שאני לא רוצה שהרגע הזה ייגמר, יחדל להיות. אנחנו ממשיכים לדבר,
לא חושבים על להפסיק,
וכל רגע מוצאים נושא חדש לדבר עליו...
בלי לשים לב, השעות עוברות להן, ואז, נראה שזה רק אתה ואני נמצאים,
שרק המבטים שלנו מתלכדים ומצטלבים, ובאמת שאז גם לא אכפת לנו מהעוברים והשבים.

ואז... אז גם נראה כאילו הזמן לטובתנו, שהוא לא הולך להיגמר, לפחות לא עכשיו.
מיליון מחשבות מתרוצצות בראשי, ואני בטוחה שאתה לא רואה זאת,
אבל אולי אתה יכול לנחש,
שאני פה איתך כי אני רוצה אותך חלק מההיסטוריה שלי, חלק ממני,
חלק ממי שאני.

מעולם לא הרגשתי ככה, פעם ראשונה שאני לא רוצה שרגע כמו זה יגמר,
שכל פעם שאתה מוציא מילה,
או אפילו צליל קטן, זה מזמין ללא בושה את הפרפרים שבבטן...
בשביל הפרפרים בבטן היה צריך מעט מאוד - מילה אחת, חיוך אחד, משב רוח אחד.
אתה ללא היסוס אפשרת לזה לקרות. כל רגע איתך נחרט בזיכרוני...

ואני הוצפתי ללא מנוח בזיכרונות עליך, עלינו. לא ידעתי איך לקרוא לזה, היה לזה קסם מיוחד,
תמים, משהו שלא קרה עם כל אחד... רק איתך. בעודי מתרחקת מהספסל האקראי,
והולכת בשביל האקראי, אני יודעת שכאשר זה יגיע לקיצו, זה יישאר איתי, לצידי.

וכשאני חוזרת על צעדיי, אני מתחילה להבין שזה הסוף...
והתקווה שזה יימשך הייתה פרי דמיוני, אתה לא נשארת שם, ואני חדלתי להרגיש.
אני עדיין מייחלת שתבוא, ובין לבין,

הדמעות מוצאות את דרכן החוצה, דמעות תמימות המחליפות את מקומו של החיוך.