מין הרגשה כזאת משונה שזה הסוף

כאן אנחנו נפרדות..
אחרי 12 שנה ביחד.
כל אחת בדרכה שלה..
דרכים שלא מצטלבות אחת בשניה.
היא מתחתנת..
לא להאמין,
הג'ינג'ית הקטנה שלנו מתחתנת בע"ה!
ואז היא תעבור רחוק מכאן..
מרחק של שעתיים וחצי נסיעה.
והקשר שלנו,
מי יודע אם הוא ישמר,
וגם יהיה טוב כשהיה.
ונכון שבזמן האחרון התרחקנו,
אבל ידענו שתמיד כשנצטרך אחת את השניה,
נהיה פה.
נקבל שוב בחום,באהבה,
את מי שהתרחקה וחוזרת.
השניה..
השניה תתגייס בקרוב.
אלוהים יודע לאן,
מתי,ואיפה.
והרי צבא מנתק קשרים..
אין זמן אפילו להרים טלפון להגיד שחיים ונושמים.
והיא בטוח תשרת רחוק מכאן,
הרי זה מה שהיא רוצה.
ואני?
גם אני אתגייס.
ואני אשרת רחוק מהבית,
כי ככה זה התפקיד שאני רוצה.
ואני אחזור בקושי פעם בשבועיים,
כי ככה זה בתפקיד שאני רוצה.
וכמה שאנחנו מבטיחות שנשמור על קשר,
מי יודע אם זה באמת יקרה.
היה כל כך עצוב ביום שבת שהיה..
כל כך הרבה זכרונות שעברנו,
איך התבגרנו והשתננו.
איך כל אחת פתאום מוצאת חיים משל עצמה,
בלי האחרות.
איך ה3 הכי טובות,
פשוט נפרדות.
ואולי זה לא הסוף..
וזה ימשך כמו שהבטחנו..
אבל אולי זה פשוט גדול עלינו.
כל אחת תמשיך בשלה..
והאחרות ישארו רק זיכרון מתוק.


סתם פריקה..
אחרי שבת של נוסטלגיה..
והמון דיבורים על העתיד לבוא..
העתיד הכל כך קרוב.
על הפרידה,שקרבה כל רגע.
הלוואי שיהיה לכל אחת מאיתנו את הרצון לשמור על קשר,
גם אם הוא לא יהיה טוב כמו שהיה.
הלוואי שלא תהיה פרידה כואבת..

"מין הרגשה כזאת משונה,
שזה ה-ס-ו-ף,
אבל עוד ניפגש.. [?!?]

פעם את בוכה,
ופעם את צוחקת!
מזילה דמעה,
כי זה?
הזמן ללכת..

נפרדים רק במבט,בלי לומר מילה.."