"חסר לי"

"מה יש לך?" אמרה לי הבחורה התורנית. אפילו איך קוראים לה אני לא זוכר
"כלום מה עצרת תמשיכי" אמרתי בטון ציווי.
זה כבר הפך אצלי לשיגרה, כל יום בחורה אחרת, מידי פעם אפילו 3 באותו היום
לא מתאמץ להכיר אותן, את השם שלהן, רק מביא אותן אליי לדירה ואחרי
שעתיים הן עפות לי מהעיינים.
זה הכל בגללה.
אחרי אותו אובדן אני כבר לא מאמין באהבה, אסור לי להאמין, אסור לי להתאהב
באף אחרת אחרת. הלב שלי שייך לה. הלב שלי איתה, למעלה, בשמיים.
מאז אותו תאונה נוראית אני כבר לא אותו בן אדם.
"אני אוהבת אותך רוני שלי, אוהבת אותך לעד" זה היה המשפט האחרון שלה.
מאז התאונה כל לילה אני מדמיין אותה, כאן לידי.
'רוני לא נמאס לך להביא כל לילה בחורה אחרת?' אני שומע אותה, היא כאן לידי
"דיייייייייייייי" צעקתי. הבחורה נבהלה וברחה כמה שיותר מהר.
שירה עוד הייתה שם וצחקה.
"דיי כבר בבקשה תעלמי כבר, למה את מענה אותי?! את לא אמיתית "
צעקתי, בכיתי... התקרבתי אלייה, היא נעלמה. כמו בכל פעם.
זה כבר הפך שיגרה, שירה מופיעה לי כל הזמן בחלומות, אני כל הזמן מדמיין אותה
היא כועסת, מלטפת, נוגעת לא נוגעת.
"אני יוצא, את תחכי לי?" אמרתי לה באחד הלילות. זה היה הרגל, אני יוצא- היא מחכה לי
כי הרי איך היא תיצא איתי? היא מתה.
"מה אתה כל כך מאושר?" צחק איתי אופיר חברי הטוב
"סתם החיים יפים " שיקרתי.
איך אני יסביר לו שאני רואה את שירה? שכשירה איתה היא חיה, היא קיימת.
באותו הלילה חזרתי מאוחר. שירה כבר לא הייתה שם.
על המיטה הייתה מונחת התמונה שלנו- התמונה מיום התאונה- תמונה שהייתה מוחבאת בארון.
הרמתי את התמונה והעברתי את אצבעותי על גביי פרצופה.
נסיתי להתנהג כאילו מעולם לא הכרתי אותה, באמת שנסיתי. אני מרגיש שאני ער-
אבל העולם שלי רדום, כולו רדום.
התפללתי שהלב הזה יתרפא, להמשיך קדימה בלעדייה.
לא הצלחתי להתמודד לבד, אני לבד- והלב שלי לא שלם. לא שלם בלעדייה.
הייתי כבר חייב להתאחד איתה, לחזור לשירה שלי.
הכדורי שינה היו מונחים בצד החדר, רוקנתי את החבילה.
"שירהההה" צעקתי "אני בדרך אלייך".