כבר 3 שנים בלעדייך.

[24.4.09]

עוד שנה היום הזה מגיע,
היום הזה שאני כל כך שונאת בשנה.
ל' בניסן.
יום רע,הכי רע שיכול להיות.
לפני 3 שנים זה התחיל,
וימשך לנצח.
אני זוכרת איך הודיעו לי שזהו,
שהלכת,שעכשיו בטח יותר טוב לך.
בבוקר,6 וחצי בבוקר,שעות שבהן אני לא קולטת כלום,עייפה,
חשבתי שצוחקים עליי,צחקתי.
צחוק שאחרי 5 דקות נהפך לבכי.
צחקתי כי לא האמנתי,לא רציתי להאמין!
את,שכל כך הרבה שנים נלחמת במחלות,בארועים המוחיים האלה,
באיבוד הראיה,בזכרון שנחלש,בגוף שלאט לאט בגד בך,
את,שהיית בעיניי מודל לחיקוי,כל כך חזקה,לא נשברת,
גם את נשברת לבסוף.
כמה שבכיתי ביום ההוא,בהלוויה ההיא,בשבעה ההיא,
בחודש הראשון,בשנה הראשונה,ביום ההולדת הראשון בלעדייך,עכשיו,עדיין.
ביומולדת 16 לא היית,אפילו שהבטחת שתהיי כשאקבל תעודת זהות.
ביומולדת 17 לא היית,וחגגתי בלעדייך,חצי חגיגה.
גם ביומולדת הכי חשוב את לא כאן..
ביומולדת 18 שלי לא היית איתי.
ולא,הפעם לא חגגתי.
את היומולדת 'הכי חשוב' לא חגגתי,לא הייתי מסוגלת.
לא רציתי,לא היה לי חשק ליומולדת הזה,קיוויתי שהוא לא יגיע בכלל.
אבל הוא הגיע,ועבר.
ולא,למרות כל השיכנועים לא חגגתי,זה היה סתם כמו כל יומולדת.
וכמו 3 השנים האחרונות חסרה לי הברכה שלך,
בקול הנעים והשקט שלך,
נכון שזה תמיד היה 'מזל טוב' קטן כי היית גרועה בלברך,אבל זה בא לך מהלב,וזה הדבר שהיה הכי חשוב.
ותמיד זאת הייתה נשיקה עדינה על הלחי,וחיבוק חלש כזה,כי ככה נהגת לחבק.
וזה חסר לי,כל כך חסר.

מעניין אם את קוראת את כל המכתבים שאני כותבת לך..
יש כל כך הרבה! חלק אפילו הלכו לי לאיבוד..
אבל ערימות שלמות של מכתבים כתובים ולא כתובים מציפים מכל הכיוונים,
מוסתרים טוב טוב,רק לי,לך ולה' מותר לראות.
הפעם זה בא קצת באיחור,
בד"כ אני כל כך מדייקת בתאריכים.
הפעם היה לי יותר קשה לכתוב לך,לא ידעתי מה לכתוב,
אפילו שבראש המילים זורמות בשטף כל שניה ודקה.
התלבטתי אם לכתוב או לא,מפחדת שאני סתם כותבת לאוויר כל השנים האלה,
אבל כתבתי בסופו של דבר,הרי זה יותר חזק ממני.
לא יכולה לא לכתוב לך,איך שאני מתחילה האצבעות פשוט טסות על המקלדת,
המילים נכתבות ברצף בלי הפסקה כאילו מפחדת לשכוח מילה,
המילים פשוט זורמות,קשורות ולא קשורות,רק לא לפספס משהו,רק שזה יהיה מושלם.
כי זה לך,בשבילך,ממני,מהלב שלי.
הרי רק את יודעת מי אני באמת,
רק את שיושבת לך שם למעלה רואה מה קורה לי בפנים,בלב.
רק את יודעת שרע לי,אפילו שאני אומרת שהכל טוב.
רק את יודעת שעוברות עליי שנים לא קלות,מכל הכיוונים והבחינות.
רק את שומעת את התפילות הקטנות לפני כל דבר,הרי רק ממך אני יכולה לבקש דברים בלי לחשוש.
כי רק את שם תמיד,מקשיבה,אפילו שאת לא יכולה לעזור.
כי רק את שם תמיד.פשוט תמיד.
טיפה אירוני מצידי להגיד את זה,כי הרי איפה עוד תהיי,
אין לך כל ברירה.
אבל אני חושבת שטוב לך,רוצה להאמין שטוב לך,כל כך מקווה שטוב לך שם.
כי כאן לא היה לך טוב בזמן האחרון,כאן סבלת.
והיום הזה שהלכת היה כל כך מעורב,
מצד אחד בכיתי כי הלכת,מצד שני שמחתי,כי שם יהיה לך טוב יותר.
לא יכאב לך,לא תסבלי,לא תצטרכי תרופות או זריקות,לא תצטרכי אישפוזים,לא תעברי את הסבל הזה שעברת כאן.

אני מסתכלת דרך החלון לשמיים הכחולים בהירים,
מדמיינת את הדמות שלך בהם.
כי את שם נכון?
תמיד מסתכלת עליי,משגיחה.
וכל פעם שאני מרימה את העיניים לשמיים,לא משנה אם הם כחולים,אפורים,לבנים או שחורים,
תמיד אני רואה את העיניים שלך שם,
העיניים החומות הטובות האלה שלך.
הם שם.
תמיד.
בכל מצב.
בכל זמן.
כי אני יודעת שאת תמיד שם בשבילי,
רק את.
תמיד.

וכמו תמיד דמעות זולגות לי,
ואני נותנת להן לזלוג.
כי באזכרה שלך לא בכיתי,אפילו שכל כך רציתי,
זה פשוט לא יצא!
הן נשארו תקועות שם..
ורציתי,כל כך רציתי לבכות,לשחרר קצת,
אבל זה לא קרה.
והרגשתי כל כך רע,שאני לא מצליחה לבכות עלייך,
שהיית לי כל כך חשובה.
ואולי עדיף שלא בכיתי,
אולי ככה תהיי שקטה יותר.
איך שהידיים רעדו לי כשליטפתי את השם שלך שם,על האבן השחורה,
כשהעברתי את האצבעות על התמונה שלך שחרוטה עמוק באבן,
על המילים האפורות ללא החיים.

ואתמול כשהתיישבתי על הספה שלך,
הספה הקבועה שלך,המקום הקבוע שלך,
ישר קמתי,
לא הייתי מסוגלת.
אני נמנעת מלשבת שם,
מרגישה כאילו אני תופסת לך את המקום,
הרי לאף אחד היה אסור לשבת שם כשהיית,זה היה המקום שלך,
ורק שלך.
ליד השולחן,מול הטלוויזיה.
וזהו,
בינתיים לא מוכרים את הבית שלך,
בטח את שמחה.
איך אפשר למכור את המקום שהיה שלך?
המקום שאת תמיד שם,לא משנה איפה את באמת..

ואם אני ימשיך ככה זה לעולם לא יגמר,
כי המילים פשוט זורמות ממני,
הגעגועים,הזכרונות..
אני אסיים כאן,
כי אני מותשת,
רק מלחשוב עלייך,
על זה שאת לא כאן יותר.
העיניים צורבות לי מהדמעות שתקועות שוב,
בקושי זולגות אפילו שלפני דקה הן זלגו בקצב.

איך מסיימים קטע ארוך שכזה,
שכולו עלייך?
איך אפשר בכל לסיים קטע כזה?
אפשר לסיים אותו בכלל??


יהי זכרך ברוך,
תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.

"מתעורר לי בבוקר פותח ת'עיניים,
מתרגל לבדידות מוזרה שנוצרה בנתיים.
שוטף פנים, שותה קפה, הכל לבד, מאז שהלכת.
לכולם הכל רגיל השמש זורחת,
יש בית אישה ילדים חיים בנחת בלי פחד ..
רק אני מנסה לאסוף שברים מאז שהלכת.
החברים נותנים קצת כוח ,
יש פה חיים נסה לשכוח .
ואיך זה פרצוף כמו ששלך אינו צוחק?
יש עוד עתיד שווה לפרוח,
וכמו ירח שוב לזרוח,
אך שכולם ישנים אני לשמיים צועק!

כמה חסר לי החיבוק שלך !
כמה חסר לי הליטוף שלך !
אני נשבע לך שכל יום אניח זר..
שמך לא חרוט רק על הסלע גם בליבי אני שומר לך ,
אהבה, ללא גבולות, אני זוכר!

מתעורר לי בלילה מסיוט שחלמתי ,
אך מהר אני מבין זאת מציאות שמכה בי !
והחלום זה מה שלי קורה כל יום מאז שהלכת.
הלבד הזה קשה ואין לי מנוח ..
ובדיוק שאני מנסה לבנות חיים ולשכוח ,
את מזכירה לי שאת חזקה ממני מאז שעזבת!"

[איציק שמלי,כמה חסר]