אחת שהתאהבתי בה(סיפור ארוך ומייגע O-O)

טוב אני די חדש פה (זתומרת הצטרפתי רק לפני איזה שלוש שעות) אז לא ממש הייתי בטוח איפה לפתוח את האשכול הזה.
אני אומר מראש שזה הולך להיות ארוך ומייגע אז אם אתם אשכרה טורחים לקרוא את כל זה אז אני מבקש לקרוא הכל עד הסוף O-O תודה.

לפני שנה בערך התאהבתי בילדה מהכיתה שלי.
מאז ניסיתי להתקרב אליה, לאט לאט, עד שאני ארגיש בטוח מספיק להגיד לה איך אני מרגיש.
בתחילת שנת הלימודים הזאת, הגעתי למסקנה שיש לי בטחון עצמי מספיק כדי להגיד לה איך אני מרגיש ב-icq(זה היה לפני די הרבה זמן והלוואי והייתה לי הזדמנות לעשות את זה אחרת...).
הבעיה היא, שהיא מתחברת פעמיים בשנה בערך ואני לא מגזים (התדירות עלתה דווקא בחצי השני של השנה).
אין לי מושג אם זה גורל, או הסוד, או לא יודע מה, אבל היא התחברה לפני ב11.9(תאריך שכל כך קל לזכור).
אני קפצתי על ההזדמנות הזאת, כי לא רציתי לחקות לפעם הבאה. אז אמרתי לה שאני מחבב אותה וכל זה...
אחרי כמה זמן שבו היא איכשהו הספיקה להתקשר לחברה הכי טובה שלה, היא אמרה שהיא נהנית לדבר איתי ושהיא גם מחבבת אותי, פשוט לא באותה צורה, ושהיא רוצה שנישאר ידידים ושלא יהיה משהוא מוזר בינינו בבית הספר וכל זה...
אף פעם לא היינו קרובים במיוחד, רק קצת מעבר לחברים לכיתה...
טוב במשך שבוע וחצי אחרי זה היתה בינינו מן... שתיקה... והתעלמות... אבל אחרי זה התחלנו לדבר פחות או יותר ואחרי עוד שבוע התכתבנו בפתקים והיא אמרה לי בפתק בערך "אל תדבר איתי" (אם הבנתי אותה נכון... כי אם לא אז....אופס...>.>). מאז רק התרחקנו והתרחקנו והתרחקנו והגענו ליום שלפני הטיול השנתי.
שאלתי אם אני יכול לדבר איתה אחרי הבתספר וניסיתי לומר לה את מה שכתבתי במכתב שכתבתי:

החיים שלי... היו בור חשוך ומסריח, שכבר שנתיים אני מטפס ממנו החוצה... לא היה לי אכפת מאף אחד חוץ מעצמי... כל הרגשות שלי היו נעולים מאחורי חומות על גבי חומות וביצורים... לא ידעתי לאן החיים העלובים, המשעממים וחסרי הערך חשיבות ומשמעות האלה מתקדמים... ואז, יום אחד באה מישהי, שעשתה את מה שאני חשבתי לבלתי אפשרי, ובמשפט אחד מוטטה את החומות ופוררה אותם לאבק. זה היה כל כך מפתיע ולא צפוי, שלקח לי חודשים להפנים שהן כבר לא שם. בפעם הראשונה הרגשתי רגשות אמיתיים של אושר ושמחה... בפעם הראשונה יכולתי לראות משהו חוץ מהבור החשוך... יכולתי לראות עד כמה החיים יכולים להיות יפים... התחלתי להפוך לאדם יותר טוב... התחיל להיות לי אכפת מאנשים... ומישהי אחת במיוחד...
עשיתי דברים שבחיים לא הייתי עושה בשביל עצמי, התספורת, הבגדים, הגילוח,השינוי בגישה, הרשמה לחדר כושר... אפילו את ההתמכרות למחשב אני יכול לנצח. כל עוד זה בשבילך...
פתאום החיים הפסיקו להיות משעממים... הם קיבלו ערך ומשמעות... הם נהיו יפים... חיים ששווה לחיות אותם.
אבל מה הטעם בזה אם אני לא יכול לחלוק אותם עם זאת שהראתה לי את כל זה... זאת שהתאהבתי בה...
אני ואת... גם אם זה רק חלום... זה החלום הכי יפה שראיתי מימיי... ראיתי אותנו מטיילים ביחד... רואים סרט ביחד... משחקים במשחקי קופסה ביחד... קוראים ספר ביחד... מתחבקים... מתנשקים...
כשאני מסתכל עליך, מדבר אתך, או סתם חושב עליך... אני מרגיש שמחה ואושר שמוחקים כל זכר לרגשות ומחשבות רעות.
הרע הופך לטוב, הטוב הופך למצוין, המילה "רע" נמחקת לאט לאט מהלקסיקון. פשוט אי אפשר לכעוס באותו רגע מטורף שגם האדם המרושע ביותר שיחווה אותו יהפוך למלאך לפתע, ורק לכמה רגעים, החיוך יעלה לו על הפנים.
אני רואה את החלום... לא מציאותי ככל שיהיה... ואין דבר בעולם שאני רוצה יותר מלהגשים אותו... אתך...
האם את מוכנה להגשים אותו ביחד איתי?

ו...לא יצא לי לומר את זה כמו שרציתי שזה יצא לי... ודי מובן שלא קל לומר את כל זה... הי ענתה: שהיא חושבת שהרגשות שלי קיצוניים מדי. שאנחנו לא מכירים אחד את השני ושלדעתה אי אפשר באמת לאהוב מישהו אם לא מכירים אותו. גם שאני לא מקשיב לה (למרות שאני מקשיב ונהנה מכל מילה שיוצאת מהפה שלה) ושהיא פשוט לא רוצה אותי ושזה פשוט לא יכול לעבוד וששום דבר שאני אעשה לא ישנה את דעתה (ואני הקיצוני פה?).
בכיתי באותו יום ובקושי החלטתי שאני אלך לטיול השנתי ביום למחרת.
באוטובוס בדרך לשם (הטיול היה להרי אילת) נתתי לה את השוקולד השוויצרי ששמרתי בשבילה אז כבר שבוע (זה שוקולד איכותי מאוד בין הטובים בעולם שההורים שלי הביאו לי משוויץ שבוע לפני כן). נתתי אותו לחברה שלה שתיתן לה ליתר דיוק כי ישבתי רחוק מדי...
אחרי שירדנו לאכול ארוחת בוקר היא החזירה את השוקולד ואמרה שהיא לא רוצה אותו.(מעניין למה...=.=)
אז במסלול הייתי מאוד מדוכא וכשאני מדוכא אני סוציומאט ברמות ובמצב כזה אני פשוט מנסה להיות בקבוצה הכללית של האנשים שהיא בה.
בערב באותו היום שאלתי אם אני יכול לדבר אתה שוב ("אנחנו יכולים בבקשה לדבר?" היה מה שאמרתי עם דגש על הבבקשה) ושאלתי למה היא לא לתת לזה תסיכוי הכי קלוש? והיא אמרה לא לא לא ושאני התנהגתי "לא בסדר" עם השוקולד ושנצמדתי אליה כל הטיול וכו...(לא הגזמנו בכלל =_=) וכשבאתי לומר משו להגנתי היא פשוט אמרה לא והלכה בחזרה לאוהל שלה...
בכיתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי עוד קצת באוהל (והיא יודעת על זה כי חברה שלה באה לאוהל שלי לשאול אם אני בסדר) שלי. ביום למחרת בקושי החזקתי את עצמי על הרגליים ובסופו שוב התמוטטתי באוהל ושוב בכיתי ובכיתי ובכיתי וסיימתי את 3 גלילי הנייר שהיו לי >.>
יום שלישי רביעי וחמישי של הטיול עברו יותר בקלות וביום האחרון כשנתנו לנו זמן באילת קניתי שרשרת נחמדה ובאוטובוס בדרך חזרה אחרי שכולם ירדו לאכול שמתי את השרשרת השוקולד וחמשיר שכתבתי בתיק שלה (להגנתי אני יכול לומר שהראש שלי לא עבד כמו שצריך באותו זמן...העקר הכוונה לא...?).
עשר דקות אחרי שהגעתי הביתה היא התקשרה אלי (זאת גם הייתה הפעם הראשונה והיחידה שהיא התקשרה אלי) והייתה מאוד מעוצבנת (גם פעם ראשונה ששמעתי אותה מעוצבנת) ואמרה (כי היא לא בדיוק צעקה...) "מה אתה נורמלי בכלל?! מה אתה נוגע בדברים שלי?!?" וכו... בקיצור שמתי לה שוקולד התיק והיא מגיבה כאילו חיטטתי בו וחיפשתי מזכרות =-= (ושוב, אני הקיצוני פה?). חברה שלה קראה לזה אחרי זה "חדירה לפרטיות" וממש רציתי להביא לה אגרוף כשהיא אמרה את זה.
מאז היא מתעלמת ממני למרות שזה כבר לא קיצוני כמו בחודש הראשון אחרי הטיול...
אז היא התעלמה והתעלמה והתעלמה והתעלמה ממני עוד קצת, היא מסננת אותי בicq כבר מלפני הטיול... ואז אנחנו מגיעים ליום לפני הבחירות כשכל החבורה החליטה לצאת לעיר ולחגוג את זה שלא לומדים ביום של הבחירות. אז יצאנו לבר ושם אחרי ששתינו חברה שלה פנתה אלי (זאת שרציתי להביא לה אגרוף. זה היה באותו ערב בעצם שהיא אמרה את זה) ואמרה שהיא רוצה לבקש ממני להפסיק להטריד את חברה שלה (היא מתעלמת ממני ואני מטריד אותה?!?!?!? איך בדיוק?!?!?!) והתפתח ויכוח היא אומרת למה אני לא מוותר ואני אומר כל מה שאני מבקש זה הזדמנות ואז חברה אחרת שלה הצטרפה לויכוח (זאת שבאה לבדוק אם אני בסדר בטיול) ואמרה שאם אני אקבל הזדמנות אני סתם אפגע יותר אז מה הטעם וכו... ואז זאת שאני מאוהב בה התערבה בויכוח ואמרה שאני לא הקשבתי לה (שזה גם מה שהיא טענה ביום לפני הטיול) שהיא רצתה שנהיה ידידים וכו...(אז מה היה כל הקטע הזה בפתקים שהיא אמרה לי בערך "אל תדבר איתי"? כשל בתקשורת?) לפחות זכיתי לדבר אתה לשם שינוי ולבהות בעיניים המדהימות שלה ^-^.
וגם באותו ערב בכיתי. מספיק חזק כדי להעיר את ההורים שלי...
כשחזרנו לבית הספר זרקתי לה פתק (שכל מה שהיה כתוב בו היה "היי") שלא חזר אלי. אז זרקתי עוד אחד שבו היה כתוב שאני לא רוצה שהיא תרגיש לא בנוח וכו ושאני מאחל לה יום אהבה שמח (זה היה יום האהבה).
היא ענתה (לשם שינוי... היא מסננת אותי בicq עוד מלפני הטיול וגם בפלפון...שיעורים אני לא יכול להתקשר לשאול סעמק...) שאני לא יכול פתאום לבוא אחרי כל מה שעשיתי ולנסות להיות ידיד שלה ושאני הרסתי כל סיכוי לידידות ושאין שום דבר שאני אעשה שיגרום לה להרגיש נוח בחברתי (ושוב... אני הקיצוני פה?!?!?!). מאז... מילה אחת-2 משפטים בשבוע בערך החלפנו בקושי... ואחרי פסח הארוך והמייגע והממש לא במקום הזה... חזרתי לבית ספר ושוב נזכרתי למה אני לא יכול שלא לבהות בה בשיעורים >.> (היא גם אמרה שם מתישהו אני אשמח אם תפסיק לבהות בי, למרות שדיי ניסיתי להסביר לה למה אני פשוט לא יכול ביום שלפני הטיול...).
והנה הגענו להיום... עוד חודשיים נגמרים הלימודים ואני רק חולם על ללכת אתה לנשף סיום... והמחשבה שדרכינו ייפרדו אחרי סייום הלימודים מאיימת להכניס אותי לדיכאון ולגרום לי לצאת מדעתי מרוב עצב תסכול וכו...

היא ילדה ביישנית ונחמדה וכל מה שציתתי אותה אומרת חוץ מהשיחת פלפון ההיא נאמרו בצורה הנחמדה שאני כל כך אוהב ^-^.

עכשיו החלק הזה חשוב
אני מבקש (אף על פי שזה חסר תועלת כי יגיבו תגובות כאלה בכל מקרה...) שאם אתם מתכוונים להגיב תגובה בסגנון, תתגבר, תשכח ממנה, תמשיך הלאה, תצא עם בנות אחרות וכו, בבקשב, אל תגיבו תגובות בסגנון הזה כי הדבר היחיד שזה יגרום זה שאני אתעצבן ויהיה פה ויכוח מלא בעצבים שאני ממש לא רוצה בו...

אני לא מחפש דרך לשכוח, להתמודד, להמשיך הלאה או להתגבר. אני מחפש דרך לגרום לה להתחיל לדבר איתי שוב... שנהיה ידידים שנתקרב ושבסופו של דבר היא תתאהב בי. עד כמה מופרך שזה לא נשמע... או רק החלק של הלהתאהב עם למישו יש שיקוי אהבה.

אז תודה רבה רבה רבה רבה רבה רבה רבה רבה רבה לכל מי שאשכרה טרח לקרוא את כל זה והגיב (להוריד חצי מהרבה עם הוא לא הגיב >_>, סתם) ושוב תודה.

עריכה:
נ.ב. עדיף להמנע משימוש במילה "אובססיבי" ו"אובססיה". היא באמת חשובה לי ואכפת לי ממנה.