#הכל למען אהבה# פרק 1
הבטתי עליו, כל כך יפה. כל כך גבוה, איך שקלע במיומנות את הכדור לסל המרוחק, זרועותיו שזופות מהשמש החמימה ופניו מחויכות, כל חברי הקבוצה קפצו עליו. הוא כמו תמיד קלע את הסל המנצח.
מחיתי מעט זיעה ממצחי והמשכתי להביט בו בהערצה מטורפת, איך שהוריד את החולצה ושפך את המים הצוננים מהבקבוק שהיה על הספסל במגרש על גופו השזוף גם כן. נמסתי מרגע לרגע יותר ויותר.
ידעתי. הוא לעולם לא יהיה שלי.
סיוון היפיפה עם השיער הבלונדיני הארוך קרבה אליו ונתנה לו חיבוק ונשיקה. חברתו האהובה.
יפה, גבוהה, כמובן רזה! הדוגמנית הראשית של התיכון! זה כבר היה דבר ידוע. כל הבנות היו מקנאות בה. תמיד היה לה כל שרק רצתה.גם לי היה לא מעט דברים שרציתי אך הדבר היחיד שהיה חסר לי ביותר, היה שלה.... יניב.
הצלצול החזק קטע את מחשבותיי ונאלצתי לעלות לכיתה. עליתי במדרגות במהירות האפשרית ופניתי לכיתתי. כמובן שם כבר חיכו לי 4 ליצני הכיתה טל, אפי, יריב ושחר. איך שנכנסתי לכתה הם התחילו עם השטויות שלהם. –תגידי הסתכלת על עצמך פעם במראה?-, -תראי איך את נראית, כמו פיל ורוד-.
ועוד כל מני דברים מעליבים. כבר הייתי רגילה מזה שנתיים למצב, כך שפשוט לא הגבתי.
פשוט הלכתי למקומי וחיכיתי שהמורה תיכנס. בינתיים הוצאתי את היומן שלי ובדקתי בעוד כמה זמן נצא לחופשת הקיץ. להפתעתי גיליתי שממש בקרוב. לא יאמן. בעוד 4 חודשים אהיה בכתה י'א!.
התלהבתי מהעניין עוד יותר כשגיליתי שהטיול השנתי שלנו יהיה בעוד כשבועיים.
המחנכת נכנסה לכתה והודיעה כי השיעור מתבטל ומה שתעשה במקום-הסברים על הטיול שיהיה בעוד שבועיים. אחרי שעה נוספת התרגשתי והתלהבתי אפילו יותר. בידיעה שכמה תלמידים מכיתות יא ו-יב ממגמת תקשורת מצטרפים אלינו כיוון שנדרשו לעשות פרויקט על אחד מטיולי בית הספר, יניב היה באחת ממגמות התקשורת הללו וקיוויתי מאד שגם הוא יצטרף.
הרגשתי איך הלב מתרגש יחד איתי ואפילו יותר ומיד בתום בשיעור הלכתי לסדר את ענייני האוהלים הקניות והשטויות עם חברתי סמדר מהכיתה המגבילה לכיתתי.
שבוע לאחר מכן עשינו אני וסמדר מלא קניות.חטיפים, אוכל משומר, כלים חד-פעמיים ועוד הרבה.
אחרי שחזרתי הביתה אחרי הערב הארוך של הקניות, התחלתי לארוז את התיק.
הכנסתי כמה חולצות פשוטות שלא היה חבל להרוס למסלולים, וכיוון שהבטיחו לנו מסיבה קטנה בערב השני חיפשתי בארון משהו חגיגי. כשמדדתי את החולצה האהובה עליי עם המחשוף הנכבד והצבע הכחול הבוהק נדהמתי לגלות שאני נראית בה נורא שמנה. הצמיגים בלטו, הבטן הגדולה בלטה וזרועותיי מבעד לשרוולים נראו כאילו מחוצים בשרוולו הקטן. התעצבתי נורא. גם ככה החולצה הזאת הייתה מידה לארג'. מה עכשיו הפכתי להיות? אקסטראלארג'?
דיי התעצבנתי אך החלטתי שלא ליפול לדיכאון וחיפשתי והוצאתי עוד כמה חולצות מאד יפות.
אך אחרי סינון מהיר גיליתי שרק חולצה אחת שהייתה הכי פחות חגיגית עלתה עליי בצורה סבירה.
המראה היה נוראי. רצתי למשקל לבדוק מה קורה איתי, אחרי שהורדתי את החולצה והמכנס ונשארתי רק בחזייה, בגופיה דקיקה ותחתונים עליתי עליו ואחרי כמה שניות התחשק לי לבכות. 89. מספר כל כך מגעיל. אם הייתי שותה כוס מים אחת באותו רגע בוודאי המשקל היה מראה 90.
רצתי לחדר ונפלתי על המיטה, בוכה ובוכה. שמעתי את עקביה הרעשניים של אמא. היא נכנסה לחדר במהירות והתיישבה לידי. " ליבי?! מה קרה? למה את כל כך בוכה?" שאלה אמא בקול מודאג מלטפת את גבי בעדינות. "אמא אני לא רוצה לנסוע לשום טיול!" אמרתי מעט נחנקת מהדמעות.
"מה? אבל למה? מה קרה? תסבירי לי!" המשיכה אמא בעדינות אך מעט הרימה את קולה.
"אמא, אני כל כך שמנה! שום דבר לא עולה עלי! תסתכלי איך אני נראית! אני מפלצת!" צעקתי ובכיתי.
"ליבי! תירגעי! את לא מפלצת! את ילדה מאוד יפה! זה שאת מעט מלאה זה לא אומר דבר! אל תשכחי שהגובה שלך הוא מעל מטר שבעים וחמש!" ניסתה אמא לעודד אותי אך לשווא.
"מה יפה בי אמא?! מה שווה כל הגובה הזה אם אני כזאת שמנה?!" אמרתי בשקט.
"רק הבטתי במראה, תראי איזה עיניים ירוקות גדולות יש לך, איזה שיער תלתלים ארוך יש לך, אילו תווי פנים יפים!" המשיכה אמא בקולה העדין.אמא עצמה גבוה, דקיקה ונראית מדהים , תמיד רציתי להיות כמוה, אם רק לא הייתי מכורה ככה לחטיפים וממתקים.
"קדימה ליבי! תמשיכי לארגן את התיק! אם את רוצה נוכל ללכת מחר לקנות לך כמה חולצות יפות"
עודדה אותי אמא ומעט נרגעתי מהליטופים הנעימים והעדינים שלה.
השבוע עבר מהר מאד. כמובן שלמחרת אותו היום הלכנו אני ואמא למתאים לי והיא קנתה לי שתי חולצות נורא יפות שמאד החמיאו לי והייתי מרוצה. הן כבר היו ארוזות בתוך התיק הגדול שלי מחכות לערב של היום השני.
סמדר פגשה אותי ליד שער בית הספר, עזרתי לה לסחוב את תיקיה לאוטובוס.
כולם היו נרגשים לקראת הטיול. דבר ראשון הפעם זה לא היה לילה או שניים, הפעם זה היה שבוע שלם! ובנוסף לוח הזמנים היה מאד צפוף והיה הרבה מקומות לבקר בהם.
בינתיים שהנחתי את שלושת התיקים של סמדר לאוטובוס היא הלכה לחפש את המחנכת בכדי להביא לה אישור רפואי, כיוון שיש לה אסטמה. אחרי כמה דקות ראיתי אותה רצה אליי כמו מטורפת וחיוך גדול על פניה, תפסתי אותה בחיבוק והיא הודיעה לי את ההודעה הכי משמחת שבעולם!....
המשך יבוא...
חשוב לי שתגיבו..
זה נשמע מעניין.. מאוד 😊
תמשיכי
QUOTE (שירוווווווש @ 31/03/2009) זה נשמע מעניין.. מאוד 😊
תמשיכי
😉
ואווה נשממע מעניייןן ..
התחללה יפפה (:
תתמשיכי ,
QUOTE (שירוווווווש @ 31/03/2009) זה נשמע מעניין.. מאוד 😊
תמשיכי
😉
QUOTE (שירוווווווש @ 31/03/2009) זה נשמע מעניין.. מאוד 😊
תמשיכי
😉
התחלה חמודה ביותר 😊
תמשיכי ..
קודם כל, תודה רבה על התגובות המדהימות והמעודדות!
שמחה מאד שאהבתם!
ודבר שני..
ההמשך כמובן!
בינתיים שהנחתי את שלושת התיקים של סמדר לאוטובוס היא הלכה לחפש את המחנכת בכדי להביא לה אישור רפואי, כיוון שיש לה אסטמה. אחרי כמה דקות ראיתי אותה רצה אליי כמו מטורפת וחיוך גדול על פניה, תפסתי אותה בחיבוק והיא הודיעה לי את ההודעה הכי משמחת שבעולם!....
----------------------------------------------------------------------------------------
"נחשי מי פה?!" היא קפצה עליזה ושמחה וכבר ידעתי את התשובה. יניב.
זה הולך להיות הטיול הכי מגניב שהיה לי איי פעם. שבוע שלם לראות את יניב-מתאים לי!
הנסיעה באוטובוס הייתה דיי קצרה,יחסית לטיולים קודמים שבהם הנסיעה למסלול הייתה הרבה יותר ארוכה מזמן המסלול ומאורך המסלול עצמו! נסענו משהו כמו שעה וחצי.
כשירדנו ושרשרת ההרים נפרשה אל מול פניי נהיה לי רע.
"את כל זה אנחנו הולכים לטפס?!" שאלתי בפחד. "לא, רק את ההר הזה" הצביע המדריך וראיתי הר שעדיף כבר היה לעשות את שרשרת ההרים ההיא מאשר אותו.
בדקתי שהספקת המים והאוכל אצלי בתיק במלואה ותפסתי את סמדר ביד.
"קריר!" אמרה סמדר שעמדה בג'קט חמים. באמת היה דיי קריר בחמש בבוקר.
"בבקשה להסתדר לפי כיתות!" קראה אחת המחנכות במגפון וכולם התקבצו קבוצות קבוצות.
"אני מבקשת מכל קבוצת מגמת תקשורת להגיע לכאן, אני אחלק אתכם כך שכל כיתה תלווה בשלישית חברי המגמה על מנת שיצולמו ויסוקרו הפעילויות בכל כיתה וכיתה" אמרה בקול המעצבן שלה. אך אותי שום דבר לא עניין כעת. הכי חשוב היה שיניב יהיה כאן. בכיתה שלנו. איתנו. איתי.
לפתע ראיתי כי המחנכת כבר הורתה לקבוצה אחת להצטרף לכיתה שלנו והתבאסתי נורא.
אחרי כמה דקות שחיכינו שכולם הסתדרו ראיתי את יניב המדהים, לבוש מכנסי גלישה של בילאבונג בצבע לבן עם אפור ואדום, וחולצת טי לבנה מחמיאה ומבליטה את גופו החסון. אני כבר לא מדברת על הכובע האדום לבן שלו שישב עליו בצורה מושלמת.
הוא התקרב לחברי המגמה שהיו בכיתה שלנו ואחרי שהחליפו כמה מילים התחלף יניב עם אותו בחור ועבר לשלישייה עם הכיתה שלנו. הלב שלי פעם בחוזקה מרוב ההתרגשות עד שלא שמתי לב שכבר התחלנו להתקדם.
"קדימה בנות שם מאחור! זוזו! אנחנו כבר רוצים להתחיל את המסלול!" צעקה רינת המחנכת שלנו.
ואני כולי בהתרגשות התקדמתי עם סמדר שומרת מרחק כך שיניב יהיה בזווית העין.
"את חושבת שהוא ישים לב אליי?!"לחשתי לסמדר. "אני בטוחה בכך! רק שלפני כן יש לך כמה מתחרות.." והיא הצביעה בעיניה על יניב שכבר סביבו היו כמה בנות נוגעות, משחקות אותה מתפלאות משריריו, והוא נהנה מתשומת הלב וחייך את חיוכו המנצח לכל כיוון.
חייבת להודות זה דיי עצבן אותי. בראש עשיתי אחד פלוס אחד ושוב, הגעתי לאותה מסקנה, למה כשיש כאלו בנות יפיפיות ורזות הוא ישים אליי בכלל?!
המחשבה העלתה בי גל של עצב אך המשכתי ללכת במסלול ולקוות לטוב ביותר.
מאוחר יותר אחרי שלוש שעות בערך של טיפוס עשינו עצירה של חצי שעה בערך.
הוצאתי את הסנדוויץ' הגדול והטעים שאמא הכינה לי ונתתי בו ביס ענק בעונג, אך שנייה לאחר מכן כשראיתי את יניב מתקרב השחלתי את הכריך חזרה לשקית הניילון והכנסתי אותו לתיק.
הבושה שיראה אותי, כזאת ענקית אוכלת כריך כזה גדול חנקה אותי. ונאלצתי לוותר עליו, למרות שהייתי מאד רעבה והייתה לי בחילה.
יניב הסתכל עליי לשבריר שנייה וחייך מן חיוך כזה מוזר, שלא כל כך הבנתי אם שלח אליי אכן חיוך רגיל כמו שכולם מחייכים לכולם או שחייך חיוך מרושע, חיוך של גיחוך על המראה החיצוני שלי.
סמדר דחפה אותי במרפקה ובפה מלא שאלה :"מה יש לך?! היית כל כך רעבה! כל הדרך נידנדת שיש לך בחילה! את נורמאלית?! תאכלי! יש לנו עוד כמעט שלוש שעות ללכת ובדרך מלאת המכשולים הזאת לא תצליחי לאכול כלום בלי להיחנק בגלל כל האבנים המחליקות!" היא צדקה, אבל פתאום התביישתי לאכול, התביישתי נורא שיניב יראה אותי, לכן הוצאתי את בקבוק הקרח שלי ושתיתי ממנו מעט כדי שהקיבה תתמלא קצת במשהו שאולי ישכיח ממני את הבחילה ואת העובדה שאני נורא רעבה.
המדריך כבר הורה לכולם לקום וכולם קמו וגם אני, עם הבטן המקרקרת שלי.
אלא היו שלוש שעות נוראיות, היה לי חם מאד, הזיתי ברמות מטורפות, הייתה לי בחילה, וכאב הראש רק גבר יותר ויותר בנוסף לכל העייפות שבה חשתי מהרגע שבו ההפסקה נגמרה והמשכנו את המסלול.
יכולתי לראות את האוטובוסים שלנו עומדים במרחק של כמה וכמה מטרים ספורים ושמחתי מאד.
סמדר עזרה לי לעלות במדרגות האוטובוס כי הסחרחורת גברה.
התיישבתי ורק התפללתי שכבר נגיע למחנה, שנפרוק את הציוד במהירות האפשרית ושאני יכנס לאוהל ויירדם. אך הכל היה מעט יותר מסובך.
כאשר הגענו למחנה בו הוקצה לנו מקום להקמת אוהלים הדבר הראשון שחיפשתי היה השירותים כי הרגשתי שאני עומדת להקיא את הנשמה. סמדר ליוותה אותי לשירותים וכמעט והקאתי עוד לפני שהגענו אליהם, פתחתי מהר את התא וכל מה שרק יכול היה לצאת יצא, חשבתי שאולי בטעות הקאתי גם את הקיבה עצמה. אך אחרי שהקאתי ונרגעתי מהדבר, נשאר רק הכאב ראש וסחרחורת קלה.
לא הרגשתי רעבה, אלא הרגשתי ריקה והיה לי מאד נח עם זה.
שתיתי מעט מים ושתיתי כדור נגד כאב ראש ואחד נגד בחילות.
עזרתי לסמדר להקים את האוהל ולארגן את כל הציוד ובשעה חמש הודיע לנו המדריך שבעוד שעה בדיוק עלינו להגיע לחדר האוכל לארוחת ערב. חשבתי לעצמי איזה יופי! יהיה לי זמן קצת לישון לפני, וכמובן שמיד טיפסתי על המזרן שטח שלי שהיה מכוסה בשק השינה הכחול שלי ונרדמתי.
"ליבי! תקומי! ליבי!" קולה של סמדר הדהד בראשי ואני פקחתי את עיני לראות אם איני הוזה.
אכן ליבי רכנה מעלי וידיה טלטלו מעט את גופי.
"ליבי! את בסדר?! הפסדת את ארוחת הערב! הפסדת את הפעילות של הערב ובכלל! הפסדת את כל הלילה הכיף שהיה!" כל כך הרבה מידע הרעיפה עליי.
"מה?! מזתומרת את כל הלילה בכלל?!" נבהלתי לרגע.
"כן! עכשיו כבר ארבע וחצי בבוקר! ההשכמה בשש! בואי למקלחות כדי שנספיק להתקלח במים חמים לפני שכולן באות!" נורא נבהלתי. ישנתי מחמש בערב של אתמול עד עכשיו. אבל למרות הכל אני חייבת להודות שהרגשתי מצוין! תחושת הבחילה עברה לגמריי וכך גם כאב הראש, וגם לא הייתי מי יודע מה רעבה. קמתי על רגליי והתכופפתי לקחת את תיק הרחצה שלי. יצאנו בחושך ובקור העז והתקדמנו בשקט לאורך השביל שהוביל למדרגות, שתי מדריכות תורניות הבחינו בנו אך לא אמרו לנו כלום והמשכנו בדרכינו. לפתע, איבדתי שיווי משקל בגלל משהו שדרכתי עליו ונפלתי היישר על האדמה מלאת האבנים.
סמדר זרקה את תיק הרחצה שלה על הרצפה ומיד רצה לאחת המדריכות.
אך כפי שהתברר מאד אלה לא היו שתי מדריכות, אלא מדריכה ויניב שבאו לבדוק מה איתי.
כל הברכיים שלי היו מלאות דם, והרגשתי דקירות בברכיים.
הם רצו אליי והרגשתי כל כך נבוכה.
יניב התקרב אליי והרים אותי מעט כדי שאוכל להישען על העץ הקרוב, והמדריכה אשר בידע היה תיק עזרה ראשונה קטן פתחה אותו והוציאה ממנו חומר חיטוי ותחבושות קטנות,.
בינתיים יניב שפך מים על ברכי והרגשתי שוב ושוב את הכאב החד בברכיי, הכאבים העזים גברו על הפרפרים שהיו לי בבטן בגלל יניב והרגשתי איך דמעה קטנה מתחילה לנזול על הלחי.
"תירגעי ליבי, יהיה בסדר" לפתע הוא גלגל את שמי בלשונו.
"הוא ניקה בזהירות ובעדינות את ברכיי בתחבושת עם החיטוי ובינתיים הכינה המדריכה תחבושת עם יוד ועם עוד איזושהי משחה. להרגיש את ידו האחת של ליבי על רגלי שאיתה נשען כדי שיוכל כמה שיותר בעדינות להוריד את הדם ולחתות את הפצע העבירה בי גלים עצומים של ריגוש.
המדריכה הדביקה תחבושת אחת גדולה סביב ברך אחת ועוד תחבושת לרגל השנייה. הרגשתי כאב קל והמדריכה הורתה לי לשבת עשר דקות במקומי. "טוב ליבי תשבי פה אני ילך מהר להתקלח ולהתלבש ואני יבוא." אמרה סמדר ואני מיהרתי לבקש שתביא לי קצת מים לשתות כי כל הפה התייבש והיא כבר הייתה רחוקה. אבל יניב שמע ולאחר כמה דקות הביא לי בקבוק מיץ תות בננה וחייך.
"קחי, רצית לשתות לא?" הוא חייך אליי ושלחתי את ידי ופתחתי את הבקבוק.
לפתע ראיתי שעיניו של יניב מופנות לנקודה אחת –על ידי וסובבתי אותה אליי וגיליתי כתם דם גדול, כאשר נגעתי בו בידי השנייה הרגשתי כאב חזק, ופלטתי אנחת כאב.
"טוב פצועה חכי כאן רגע.." הוא רץ במהירות ונראה כל כך סקסי. אחרי כמה דקות חזר עם תיק העזרה הראשונה וניקה לי את היד ושם פלסטר עם יוד על הפצע.
"אני מקווה שלא יתגלו עוד פצעים.." הוא שוב חייך את חיוכו המנצח ואני רק נמסתי וחשבתי לעצמי, כמה טוב שנפלתי.
אחרי העשר דקות הארוכות והמדהימות ניסיתי לקום על רגלי אך בקושי צלעתי מאד. והרגליים כאבו.
המדריכה ראתה אותי ומיד אמרה שאני לא יכולה לצאת למסלול היום, ואצטרך להשאר במחנה.
זה נורא העציב אותי. להיות יום שלם בלי לראות את יניב?!
אך מה כבר יכולתי לעשות הרגשתי ממש רע. הלכתי לאוהל בקושי ונשכבתי על שקי השינה, הוצאתי את הטלפון מהתיק וישר חייגתי לאמא לספר לה מה שקרה.
הדאגתי אותה מאד אז ניסיתי לעודד אותה שזה בסדר ושהמדריכה אמרה שמחר כבר אוכל להצטרף למסלול(למרות שלא באמת כך היה..) ואמא רק עודדה אותי וסיימה את השיחה כי אחי הקטן בכה מאד.
"ליבי?" שמעתי את קול המדריכה. "כן? אני כאן!" היא התכופפה אליי וחייכה.
"ליבי זה ישתפר עד מחר, אבל את חייבת שמישהו יחליף לך את זה כל שלוש שעות ואנחנו ניהיה במסלול ארוך מאד היום, כך שאני ישאיר את הבחור ההוא שטיפל בך כראוי, שישמור עלייך, אני סומכת עליו."
ליבי פעם בחוזקה.הרגשתי שאני כאילו חולמת. והחלום הטוב לא נגמר אלא ניהיה יותר ויותר טוב!
הנהנתי בראשי בפרצוף מסכן למרות שבפנים ליבי עשה בנג'י ממקומו ועד כף הרגל.
כבר חיכיתי שכולם ילכו ונישאר במחנה רק אני ויניב, והוא בטח יבוא לארח לי חברה באוהל שלי!
ונדבר!!
התרגשתי נורא, שאפילו אין בפי מילים לתאר את ההרגשה המטורפת.
רק חיכיתי שיבוא כבר...
המשך יבוא...
תגיבו פליזז 😂
וווווווואו מדהים.
המשך (:
