דמו של ילד קטן

אחרי שאשתי הלכה לעולמה, החלטתי להעניק לילדי יותר חופש.
ראיתי שהוא מסתגר בתוכו, דיי טבעי לילד שאיבד את אימו, אז החלטתי לשחרר.
לתת לו שיעשה מה שהוא רוצה, כמובן לא יותר מדי.
הוא כבר בן 10, מספיק גדול כדי להבין.
אז נתתי לו פעם אחת לחצות את הכביש לבד, ללכת לחנות ממתקים בסוף הרחוב ממול.
נשארתי בבית, חושש, ומקווה.
אחרי זה, כל מה שאני זוכר זה שהתחלתי לאסוף את הסוכריות שלו מהרצפה,
אלה שהוא כל כך אהב, שהיו מלאות בדם.
יותר מזה לא היה לי מה לעשות. אי אפשר היה כבר להציל אותו.
כל מה שקרה בין, היה מעורפל.
עוברי אורח סיפרו למשטרה, שאיזה מופרע אחד, במכונית עם גג נפתח,
לקח את הסיבוב כאילו הוא יודע מה יש בהמשך.
אבל הוא לא ידע באמת מה יש בהמשך.
בהמשך היה את הילד שלי, שבדיוק אז חצה את הכביש בדרכו לחנות.
הנהג פגע בו בעוצמה אדירה, כל מה שנשאר היה לקבוע את מותו.
בלית ברירה אספתי את הסוכריות שלו מהכביש.
והנהג?
כנראה לא יכל להתמודד עם מעשיו.
פגע וברח.
השאיר אותי כואב, בלי דבר אחד בחיים.
התחלתי ללכת לפסיכולוגית.
ביקשתי מהמטפלת של בני שתזרוק את הצעצועים שלו מהבית, כי אני יודע שברגע שאראה אותם אני אשבר,
לא אוכל לנשוא איתי את הזיכרונות המוחשים ממנו.
המטפלת לא עשתה זאת.
וברגע שנכנסתי הביתה, ראיתי את הדובון שלו יושב על הריצפה בסלון,
הדובון האפור, שהייתה חסרה לו עין.
אחרי כמה ימים קיבלתי מכתבים מאדם אנונימי,
הוא גזר אותיות מעיתון ואיתן כתב "אתה הוא זה שרצח, אתה הפקרת את חיי ילדך היחיד"
רגשות האשמה בתוכי רק התגברו.
לא הבנתי איך נתתי לזה לקרות, איך לא שמרתי עליו, איך סללתי לו את הדרך ללכת ממני.
הבטחתי לעצמי, ובשבילו, שאותו בן אדם שהרג את בני ישלם על מעשיו.
בסופו של דבר המשטרה לא הצליחה למצוא את אותו הרוצח.
זה שרצח, בלי שום חרטות או רגשות אשמה,
זה ששפך, דמו של ילד קטן.