עכשיו נותר לי לחכות לסיגריה הבאה .

אני פוסעת לכיוון הפינה הכי חשוכה בחדר , נעצרת ומתיישבת על הרצפה הקרה כקרח ביום סגריר מקפיא .
מושיטה יד לעבר הכיס הקטן בתוך מכנס הג'ינס הבלוי שלי ומוציאה את קופסאת הסיגריות.
פותחת ומוציאה יחידה .
בזהירות שמא תיקרע הסיגריה האחרונה, שמא לא אספיק להרגיש אותה בפי ,
שמא לא אכניס אותה לראותי ואמלא אותה בחלקים הרקים.
מדליקה אותה , מכניסה לפי, שואפת בכל החוזק את העשן לראותי ומרגישה מעופפת , רגועה .
מתחילה למלמל שיר ישן שמתנגן בראשי כבר כמה שעות טובות.
אותו שיר ששמענו אז יחד , מחובקים זה עם זה.
והדמעות מתחילות לרדת .
ואני נחנקת, נחנקת מהן.
מרגישה שהן עושות ביניהם לבין עצמם תחרות מי תגיע ראשונה למטה.
נחנקת מהחוסר אוויר שלא מגיע ללב בגלל העשן שמעורבב עם הדמעות והכאב .
שואפת ומוציאה , שואפת ומוציאה .
מתענגת על כל שאיפה שמגיעה אל פי , מפחדת שמא תגמר לה לפני שנרגעתי.
ואני מסוחררת, מבולבלת , בלי מצברוח ועם הרבה דמעות שלא מפסיקות לשטוף את הפצעים השורפים.
היא עומדת להיגמר , להסתיים .
וכך גם הרגע הזה , הרגע שבין השאיפה לשקט.
והיא נגמרה .
עכשיו נותר לי לחכות לסיגריה הבאה .