דרך

פוסעת בדרך ארוכה ללא סוף,דרך שרצופה במכשולים שמפילים אותי כל פעם מחדש,
הדרך מתפצלת לכיוונים שונים,לדרכים כ"כ משונות
והבחירה מתרבה מפעם לפעם ונעשת ליותר קשה,והמכשולים רק גדלים ומסתבכים
ולמרות הכול,נופלת ואחרי נפילה קמה מחדש וממשיכה קדימה
רגלים פצועות,לב מתרסק לרסיסים
ממשיכה ללא שום תקווה,ללא אמונה באחרים
בכל פעם שיש הזדמנות להיות כתף תומכת,אני רצה רק כדי לעודד ולעזור
בכל פעם שיש הזדמנות לחייך,מחייכת גם אם החיוך צבוע שאין לי כוח לאף-אחד.
והדרך נראית ארוכה מתמיד,הכוחות נוזלים,הארגיה החיובית עוברת לאחרים
והאור בקצה המנהרה,האם קיים אור כזה?
האם ישנו משהו שמסוגל באמת לגרום לחיוך האמיתי לחזור,האם יש דרך חזרה לתקופה הטובה לבוא?

ואחרי נפילות רבות מיידי,
נפלתי לבור כ"כ עמוקה שלצאת ממנה כבר אי-אפשר
ונשברתי לרסיסים קטנים ביותר ולחבר אותם זה בלתי אפשרי
נפלתי ואין מי שיבוא לעזור לקום,
נשברתי ואף אחד פשוט לא רוצה להבין,
כולם כ"כ עסוקים מבלי לראות את הגוף הפצוע,הכואב שממלא בורות שלמים מדמעות של סבל.
אנשים שכ"כ קרובים לא מאמינים לנפילה כ"כ חזקה,ורק מחפשים איפה טעיתי
וטעויות האלה רק עולות לי ביוקר
ועדין איש לא מבין מה עובר,איש לא מנסה להוציא אותי מהבור שאני תקועה
אלא ההפך רק דורכים ומכניסים אותי יותר עמוק לבור שאין לה תחתית ולא נגמרת.

ומתי יבוא הבן-אדם היחיד וישאל "תגידי מה עובר עלייך?"
מתי יבוא הבן-אדם שבאמת יראה מה שעובר עלי..