מה יהיה איתי?

צורב לי לרגע,
מרימה מבט,
מנסה לנשום עמוק.
שורף לי טיפה,
מרמה את הראש,
מנסה לא לחשוב.
קר לי לרגע בלחי,
ואז החום מתפשט לכל אורכה.
השפה לפתע מתרטבת,
הנה עוד דמעה זלגה.

מה יהיה איתי?
לרגע אחד טוב לי ואז שוב רע.
לא משנה כמה אני מנסה לצאת מיזה,
זה גורר אותי חזרה.
הדיכאון הזה לא עוזב אותי..
כל יום רע לי יותר,
כל יום הלב עוד יותר צורב,
כואב,
זועק לעזרה.
כל יום אני מרגישה יותר ויותר לבד.
ניראה שכולם איתי,
אבל בתכלס אין מי שיחבק כשצריך,
אין מי שיגיד מילה חמה,
אין מי שילטף,
אין מי שיחזיק אותי שלא אפול ברגע רע.
אני לא מבינה מה עובר עליי,
אני לא מסוגלת לזה יותר.
מנסה להראות חזקה,
אבל בפנים אני נשברת,
בפנים אני רקובה.
כל כך בא לי למות לפעמים.
לקחת סכין ולחתוך,
לפחות חלון ולקפוץ.
ואז שוב אני חוזרת לשפיות..מחזירה סכין,סוגרת חלון.
ואחרי רגע שוב מתחרטת,
למה לא עשיתי את זה?
ואז עוברות לי בראש מחשבות שהחיים הם מתנה,
הרי חיים רק פעם אחת.
אבל מצד שני,
מה כבר יש בחיים האלה?
רק סבל,המון כאב.
אני לא יודעת מה מחזיק אותי בחיים.
פשוט לא יודעת.
אולי המחשבות עלייה..
על זה שהיא תמיד איתי.
אולי סתם תיקוות שלעולם לא יתקיימו,
רק אלוהים כניראה יודע למה אני עדיין כאן.
הרי לכל דבר יש סיבה..
נמאס לי לבכות,
עליו,עליה,על הכל,בגלל הכל.
בא לי שהכל יגמר כבר,
שכל זה יהיה רק סיוט,
שאני אתעורר כבר.
אין לי כוח.
ואם זה עוד מבחן בדרך?
אז כשלתי בו.
נכשלתי במבחן הזה,
מעדתי.
נפלתי.
התרסקתי.

עכשיו כניראה רק צריך לחכות,
לראות מתי מישהו יקלוט שנפלתי,
שנכשלתי במבחן.
עכשיו רק צריך לחכות,
שמישהו ירים אותי חזרה.

יש בכל מישהו כזה?

--------------------

פריקה שכזאת..

אוף.