הסוד שלי ממך

שקט! יש לי הערכת זמן 😁
דקה אני שמה

"אני לא יכולה לכעוס עליה כי הם מאוהבים" אמרתי "זה לגמרי מטומטם".
"את פריארית" אמר אמיר.
"אתה מספר לי"
"זה בכלל לא מעניין אותך" אמר אמיר "את עוד חושבת עליו"
"אני לא רוצה" אמרתי "אני לא רוצה לפגוש אותו"
"את חייבת" אמר אמיר "הוא כמו רוח רפאים בשבילך, כמו המפלצת שמתחת למיטה. כל החיים את בורחת ממנו.
אבל רק ברגע שתפגשי אותי הכל יגמר"
הסתכלתי עליו נואשת. "אמא שלי תהרוג אותי" אמרתי.
"אמא שלך לא תדע" אמר אמיר "זה עכשיו או לעולם לא".

קוראים לי לוטם גרבר. כבר 8 שנים שאני 'בורחת' מהרוח הרפאים שבחיי. בעולם מתוקן הייתי קוראת לו 'אבא' בעולם שלי הוא האיש שפחדתי ממנו כל חיי.

פרק 2
נעמדתי מול ביתו. בית אפור קטן ומקולף. כזה שנראה נטוש...אבל עמדתי כל כך הרבה פעמים
באותו מקום, על אותה בלטה, בשביל לדעת של מי הבית הזה.
ראיתי אותו יושב ליד השולחן שנמצא ליד החלון ופני נצבעו לבן. כל גופי רעד ולגע באמת שלא יכולתי לזוז.
"יאללה" לחש לי אמיר.
הבטתי בו נואשת. מחכה שהוא יגיד לי בואי נלך הביתה. אבל אמיר לא וויתר לי.
בלעתי את רוקי לקחתי נשימה אחרונה לפני שאני נכנסת לתהום עמוקה של זיכרונות. 'על החיים ועל המוות' לחשתי.
ודפקתי על הדלת. לא עברו חמש שניות והדלת נפתחה.
איש גובהה נראה זקן לגילו. בן 49 נראה כבן 65+, שערו לבן פניו עיפות וקמטים ממסגרים את פיו.
הוא נעץ בי מבט שגרם לי ישירות להשפיל את ראשי. אמיר דחק את מרפקו בצלעותי גורם לי להרים את ראשי ולהסתכל ישירות בעניו.
"לוטם.." מלמל האיש.
"אני רק רוצה לדבר איתך" אמרתי "כבר כמה שנים טובות שאתה רודף אותי במחשבות. אני לא חושבת שאני
מסוגלת עוד לזה. זאת פעם אחרונה שתראה אותי, אז בוא נעשה את זה קצר טוב?"
הוא נראה קצת המום אבל הוא הזמין אותי להכנס. אמיר נכנס אחרי מרגיש את מבטו של 'אבי' נעוץ בעיניו.
"כל כך הרבה שנים את בורחת ממני...והינה את..."
"בוא לא נעשה מזה מפגש מגש וסוחט דמעות" אמרתי.
"אני מצטער"
"ויש לך על מה" אמרתי "אני לא מסוגלת לסלוח"
"לא מגיע לי שתסלחי לי" אמר ולמשמע מילותיו רציתי לבכות. היה עדיף שלא היה מנסה בכלל...
רעדתי ועיני התגלגלו לדלת. אמיר הסתכל עלי גורם לי שוב להחזיר את מבטי אל אבא שלי.
"ואתה?" שאל אבא שלי.
"אמיר"
"ידיד שלי"
"היית קטן בפעם האחרונה שראיתי אותך" אמר אבא. מאז שהגעתי לכיתה א' לא הבאתי יותר אף אחד לביתי.
"8 שנים" אמר אבא שלי.
"כן" אמרתי.
הוא ניסה להתקרב אבל אני לקחתי צעד אחד אחורה. "אני רוצה להראות לך משהו" אמרתי "אפשר?"
הורדתי את הג'קט והנחתי רגע על הכיסא. הסתובבתי והרמתי טיפה את חולצתי וחשפתי צלקת מכוערת שמאז גיל 8 ככה יש לי על הגב.
"זאת המזכרת שלי ממך" אמרתי.
הוא התקרב והרגשתי את אצבעותיו הקרות עוברות על גבי. אלה שהוא גרם לי לשנוא כל כך.
עצמתי את עיני ובלעתי את רוקי מנסה למנוע את הבכי, לעצור אותו. הרגשתי כבר את הטעם המר של הדמעות,
הרגשתי אותן מבצבצות מעיני. אמיר הביט בי מודאג.
"תתרחק ממני" לחשתי.
הוא הלך צעד אחורה.
הסתובבתי אליו. "8 שנים שהצלקת הזאת כואב לי כל כך" אמרתי "8 שנים שאני לא מצליחה לישון כי כל חלום אני מרגישה
את הסטירות שלך, אני רואה את הפרצוף הכועס שלך ופשוט מפחדת. אז אתה יכול לבקש סליחה,
אתה יכול להגיד שלא התכוונת, אבל בינתיים אני זאת שמפחדת לא אתה"
הוא שתק. "אני באמת רוצה לפצות"
"תעשה את זה בכך שתתרחק ממני" אמרתי. עיני צרבו לי "בבקשה"
הוא שתק.
"בוא אמיר" אמרתי.
"חכי" אמר אבא שלי. הבטתי בו וכל הזיכרונות שבו אלי.
אבא שלי חוזר מאוחר מהעבודה. אולי שיכור, אני לא זוכרת. עיניו חלולות.
"את עוד ערה?"שאל עצבני.
הסתכלתי עליו. הוא לא נראה כמו האבא הרגיל שלי.
הוא הרים אותי בעזרת יד אחת. הייתה לו יד ענקית. "מה את עושה ערה?"
"אבא" מלמלתי. בת 8, מצפה שאביה ישמח לראות אותה ערה.
"מה את עושה ערה?" שאל שוב עצבני.
הוא היה מפחיד וגדול יותר. "חיכיתי לך" אמרתי.
"למה?" שאל "לכי לישון" צרחותיו הפחידו אותי.
אף פעם אבא שלי לא היה איש רגוע ונחמד. בדרך כלל הוא היה חוזר מאוחר נדם על הכוסא ושותה הרבה.
זה היה רגיל אצלנו. אבל הוא אף פעם לא דיבר אלי ככה. אף פעם לא צרח. בדרך כלל הוא לא התייחס אלי.
הוא רב מלא עם אמא לפעמים הייתי שומעת מחדרי חבטות חזקות ואת אמא בורחת לחדר טורקת את הדלת
ומתייפחת בבכי.
הוא העיף אותי הצידה וראשי נחבט בקיר בחוזקה. התחלתי לבכות ואמא יצאה מהחדר.
"מה עשית?" צרחה.
אבא הסתכל עלי המום ואז עליה, כאילו שכח איפה הוא נמצא.
"לך מפה!!" אמא אף פעם לא ידעה על הסטירות שחטפתי מאבא מידי פעם. ואני לא ידעתי שזה דבר רע.
משום מה זה נראה לי טבעי.
"מזל טוב, אבא" מלמלתי לפני שעיני נעצמו ואיבדתי את ההכרה. שקמתי הייתי בבית חולים. התברר לי שחטפתי זעזוע מוח.
מאז אבא שלי ניסה ליצור קשר, לבקש סליחה כמה וכמה פעמים, אף פעם לא נתתי לו לדבר איתי.
תמיד ברחתי.

"קח" אמרתי לו והוצאתי דף מהתיק שלי.
"מה זה?" שאל אבי. הוא הביט בדף. היה רשום שם בכתב ילדותי "מזל טוב אבא" וציור של משפחה מאושרת.מן אשליה
פתטית שלי בתור ילדה שיכול להיות טוב.
"יש לך יום הולד היום לא?" שאלתי.
"שכחתי" אמר אבא שלי.
חייכתי בעצב. "בדיוק שמונה שנים" אמרתי "גם אז, כל היום הכנתי לך את הברכה, טיפשי מצידי. חשבתי שתאהב את זה,
חשבתי שזה יגרום לך לאהוב אותי."
יצאתי ואמיר אחרי. פרצתי בבכי ואמיר חיבק אותי. "יהיה טוב"
"כן" הסכמתי "יהיה טוב"

מקסים[=

QUOTE (koka15 @ 05/02/2009) מקסים[=
..

מדהים ! (:
אני כ"כ אוהבת את הסיפורים שלך .
ומשום מה תמיד בסיפורים יש בעיה עם האבא ..

מדהיםם אהבתי!!
תמשיכי 😊

QUOTE (נווופרי @ 05/02/2009) מדהיםם אהבתי!!
תמשיכי 😊
. . .

אין דברים כאלה [:

וואו.

אל תשכחיי!!!!
ב-8 וחצי את ליד הבית שלי!!!
ואל תרדי איפה שירדת פעם אחרונה. שיגעת אותי. ><
תמשיכי עם האוטובוס עד שתגידי לתחנת אוטובוס הראשונה של רח' המצודה. איפה שהראיתי לך.

מושלם!
כרגיל=]מוכשרת

QUOTE (הנסיכעע @ 05/02/2009) מדהים ! (:
אני כ"כ אוהבת את הסיפורים שלך .
ומשום מה תמיד בסיפורים יש בעיה עם האבא ..
חחחחח ווי נכון!
אנלי מושג למה כי בתכלס אני ממש אוהבת את אבא שלי S:

תודה לכולן 3> 😘

מממ עכשיו רושמת 😊

מדהיים!!

תודה

"קח" אמרתי לו והוצאתי דף מהתיק שלי.
"מה זה?" שאל אבי. הוא הביט בדף. היה רשום שם בכתב ילדותי "מזל טוב אבא" וציור של משפחה מאושרת.מן אשליה
פתטית שלי בתור ילדה שיכול להיות טוב.
"יש לך יום הולד היום לא?" שאלתי.
"שכחתי" אמר אבא שלי.
חייכתי בעצב. "בדיוק שמונה שנים" אמרתי "גם אז, כל היום הכנתי לך את הברכה, טיפשי מצידי. חשבתי שתאהב את זה,
חשבתי שזה יגרום לך לאהוב אותי."
יצאתי ואמיר אחרי. פרצתי בבכי ואמיר חיבק אותי. "יהיה טוב"
"כן" הסכמתי "יהיה טוב"

פרק 3
ישבתי בחצר האחורית של הבית יחד עם אגוזי, הכלב שלי.
הוא שיחק עם כודר ואני סתם קראתי ספר. שמעתי את אמא שלי נכנסת הביתה ואגוזי ץ ישר לכיוונה.
אולי ממנה תבוא הגאולה, אולי היא זאת שתביא לו את האוכל.
אבל אחרי שאמא שלי ליטפה אותו כמה שניות, הוא הבין שזה חסר סיכוי.
"מה קורה?" שאלה אמא. מחייכת את החיוך העלוב שלה שאף פעם לא עבד עלי.
"בסדר, איך היה בעבודה?"
היא נאנחה. "את יודעת" אמרה אמא "עבודה"
חייכתי אליה. "יופי" וחזרתי לספר שלי.
אפשר לצפות מאם ובת שאחרי כל מה שהם עברו ביחד שהן יהיו יותר קרובות.
אבל אני ואמא שלי אף פעם לא הסכמנו להראות לאחת השנייה עד כמה אנחנו זקוקות זו לזו. מן פאק בגנים.
היא נכנסה למטבח וחיממה לעצמה לאכול במיקרו.
"..בואי נתחבר נלך לאיבוד, בואי נתחבק בסלואו צמוד.."
"הלו?"
"שלום לך" אמרה ליאן.
"אהלן, מה נשמע?" שאלתי.
"ברוך ה'" אמרה ליאן "חזרת לעצמך?"
"תמיד הייתי עצמי, ליאן" אמרתי בחיוך עצוב.
"על מי את עובדת?" שאלה ליאן.
"עזבי" אמרתי "מה קורה איתך?"
"ולנטיין די" אמרה ליאן.
"עוד חודש קוקי" אמרתי. מנסה להשוות שמחה בקולי אבל זה היה חסר סיכוי.
אבל זה לא הפריע לליאן להתעלם מנימת קולי. "אני לא יודעת מה לקנות לו" אמרה ליאן.
"ומה את רוצה שאני יעשה?" שאלתי.
"תעזרי לי?" שאלה ליאן.
"אין לי מושג. לכי לקניון"
"ואת תבואי איתי?"
"מצטערת" אמרתי.
"את כועסת עלי?" שאלה ליאן.
הבחנה דקה. "מפתאום?"
"אל תשחקי אותה ראש קטן. את יודעת שאני לא רוצה לפגוע בך" אמרה ליאן.
"כן" אמרתי. גם אבא שלי לא רצה לפגוע בי.
"אוף...אני מרגישה רע עכשיו" אמרה ליאן.
"מה את רוצה שאני יגיד לך?" שאלתי.
"את לא אשמה זה יהיה נחמד" אמרה ליאן.
שתקתי.
ליאן לא ידעה מה להגיד.
"אני לא רוצה שתרגישי רע" אמרתי "אבל סתם טוב, התאכזבתי"
"אני לא שלטתי בזה שהתאהבתי בו" אמרה ליאן "גם הוא לא...הוא לא ידע שאת תפרשי את זה ככה, שתחשבי שיש בניכם משו"
ברגע זה רציתי להרביץ לה. "את צוחקת עלי נכון?" שאלתי.
"מה?"
"ליאן, ביי" אמרתי.
"לא נו...לוטם!!" אמרה ליאן.
"תהנו בולנטיין. ביי" אמרתי וניתקתי.

"רבתי עם ליאן" אמרתי לאמיר בדרך לבית הספר.
"אני רואה את מתחילה לקבל עמוד שדרה" אמרה אמיר.
"אני רוצה לעבור בית ספר" אמרתי.
"לא, את לא" אמר אמיר "בגלל ליאן?"
"בגלל הכל" אמרתי "רע לי"
"שנינו יודעים שזה בגלל דביר וליאן" אמר אמיר.
"לא, אמיר. רע לי כאן"
"ובבית ספר אחר יהיה לך יותר טוב?" שאל אמיר.
"יכול להיות" אמרתי.
"דיברת עם אמא שלך?"
"לא" אמרתי.
"למה לא?"
"כי אני רציתי לדבר איתך קודם" אמרתי "שנינו יודעים שברגע שאני אומרת לאמא שלי הכל סגור"
אמיר שתק.
"מה אתה אומר?" שאלתי.
"מה זה משנה?" שאל אמיר "העיקר שיהיה לך טוב"
נכנסנו לכיתה והתיישבתי ליד ליאן.
"לוטם..."
"עזבי" אמרתי והשענתי את ראשי על הקיר לידי.
"את עוד כועסת?" שאלה ליאן.
הסתכלתי עליה ושתקתי. "לא, אני רק פגועה" אמרתי לבסוף.

וככה הכל קרה. אחרי חודש מצאתי את עצמי נכנסת לבית ספר חדש. להתחלה חדשה לגמרי.
נכנסתי עם אמא שלי דרך שער בית הספר ברגל ימין, לאחר מכן נכנסתי לחדר המורים ברגל ימין.
וחיכיתי כולי לחוצה ליועצת שכבת י'.
"סליחה על האיחור" אמרה דינה היועצת "בואו אחרי."
נשמעה הודעת אסאמס. הסתכלתי על השם 'ליאל'. חייכתי. "בהצלחה" היה רשום.
ליאל היא סוג של החברה הכי טובה שלי. למה סוג של? כי היא יותר נכון אחות בשבילי.
"תודה" חייכתי.
היא גרה בסוקולוב. שזה בערך הצד השני של חולון.
נכנסתי לחדר היועצת. היא נתנה לי פרטים דיברה איתי והכניסה אותי לכיתה החדשה שלי.
36 עניים מופנות אלי. חייכתי, מנסה להשוות ביטחון עצמי לפני.
"תכירו את התלמידה החדשה. לוטם גרבר" אמרה המחנכת אביבה.
היא הביטה לעבר כולם וחיפשה מקום להשיב אותי.
"שבי בסוף" אמרה "ליד טל"
ניסיתי להבין מי זה לעזאזל זה טל. והבנתי כאשר היא ראיתי שזה בעצם הילד שיושב לבד בסוף.
"שלום" חייכתי והתיישבתי.
"מאיפה את?"
"גולדה" אמרתי.
"ולמה עברת לפה?" שאל בפרצוף תוהה. מנסה להבין את ההגיון שלי, ואם הוא היה מכיר אותי הוא היה מבין
שאין לי שום היגיון.
"אהמ...סיפור ארוך" חייכתי.
"טל! היא ק באה לא לדרדר אותה" אמרה המורה.
"חס וחלילה המורה" אמר טל.
צחקתי.
"אביבה היא דבע" הסביר לי טל "יש לה קרס בירה, היא לא בהריון! זאת קרס. דאגנו לברר את זה בתחילת השנה"
צחקתי. "שאלתם אותה?" שאלתי.
"בהחלט" אמר טל.
"אתם לא יודעים שלא שואלים נשים שאלות כאלה?" שאלתי.
"איזה נשים?!" שאל טל "יש לה קרס בירה של נהג משאית" אמר טל.
"הו, אז זה בסדר" חייכתי.
טל צחק. "אני הולך לאמץ אותך אלינו" אמר טל.
"טוב אבא" אמרתי.
עם ישמע הצלצול טל סימן לי ללכת אחריו. "אני יכיר לך קודם את חברה שלי" אמר טל.
"למה לא אמרת שיש לך חברה?!" שאלתי.
"למה תכננת עלי? תני לי לנחש, נשבר לך הלב עכשיו?! את תתגברי!"
"הוהו אני לא חושבת שבזמן הקרוב" אמרתי.
הוא צחק.
"הלו! קארין" קרא טל ונישק אותה על שפתיה.
"שלום" חייכה קארין "מי את?"
"לוטם" אמרתי.
"התלמידה החדשה"
"אואו יש חדשה בי'4 תקשורת" חייכה קארין "מה קורה?"
"ברוך ה' מה איתך?" שאלתי.
"בסיידר"
"טלל!!!" שמענו ילדה מטולטלת מאחורה. "זה לא יפה לגנוב את החדשים"
"אני האבא החדש שלה!" אמר.
"ואני האמא?!" שאלה קארין.
"מי אם לא את?"
"אולי האמא האמיתית שלה"
"פרט שולי ולא חשוב" אמר טל והניח את ידו על כתפה של קארין כמין סימן לבעלות.
"בואי" אמרה הילדה המטולטלת.
"אל תלכי, זאת ליטל. היא משוגעת" אמר טל.
"רואה?! הוא ממציא דברים!!" אמרה ליטל "בואי כבר."
הלכתי אחריה לעבר ה4 ספסלים. "ברוך הבא לצד הטוב של הבצפר" אמר ילד אחד.
"זה עידן" אמרה ליטל.
"מקודם הייתי בצד הרע?" שאלתי.
"לא היית איתנו בכל אופן" אמרה ילדה אחרת "היי אני ירדן".
"זה מסביר את הכל" אמרתי.
"טוב אז ככה...עידן, ירדן, טלי, בר, ערן, ואלון"
בחנתי את כולם. עידן היה טיפה שמנמן לבן ועם שיער חום כהה, ירדן וטלי היו שניהן רזות מאוד.
לירדן שיער מטולטל ועניים גדולות, טלי שיער חלק גלי כזה עם ענים חומות קטנות.
לבר היה שיער מטולטל ועניים שחורות כהות, לערן קלח ועניים בהירות.
אלון היה הגבוהה מבין כולם שיער שחור ועניים חומות אדמה.
"אני ינסה לזכור" אמרתי.
"בהצלחה" אמרה ליטל.
"נונו...שבי" אמר אלון ועשה לי מקום לידו.

"ביי" אמרתי לכולם והלכתי לכיוון הבית שלי. שמתי אוזניות והלכתי כרגיל לאט.
לשם שינוי היה לי חיוך על הפנים.
"בואי נתחבק נלך לאיבוד, בואי נתחבק בסלואו צמוד"
"הלו?" עניתי.
"נונונו איך?" שאלה ליאל.
"אני מאושרת"
"מגיע לך!" אמרה ליאל "עכשיו דברי."
"טוב אז באתי בבוקר ו..." התחלתי לספר לה את הסיפור.