פרק 1
"בכל העולם לא תמצא זוג כל כך מוזר" אמרתי יותר לעצמי מלאמיר.
ישבנו על הספסל מול הפלאפל של חיים. אני אכלתי צ'יפס ואמיר מנה יפה וגדולה של פלאפל.
הסתכלנו על קארין ואלון. בוחנים, שניהם יושבים בחיבוק. היא נשענת על כתפו הוא מלטף את שיערה.
ומין צביטה בלב לכל מי שמסביב.
"מוזר?" שאל אמיר.
"כלומר" אמרתי ובלעתי את הצ'יפס שהיה בפי "דמיין את זה, לפני כמה ימים הם היו רבים בלי סוף
והינה פתאום אתה רואה אותם מחובקים כאילו רק אתמול הם שתו מאותו המלקשיק בשני קשים"
"מקנא?" צחק אמיר.
"מפרגנת" חייכתי.
"זה היה צפוי" אמר אמיר.
"ללא ספק" הסכמתי "אבל יש פה גם מידה של אירוניה."
"למה?" שאל אמיר והחומוס נמרח לו על הפנים מה שגרם לי לפרוץ בצחוק אדיר.
"תחשוב על זה, שאני אנשים שלא היית מתאר לעצמך שיהיו ביחד" אמרתי "כלומר אם לא היית מכיר את הסיפור
יוצאים פתאום מאוהבים עד השמיים, כאילו העולם מנסה לצחוק לאנשים כמוני בפנים"
"את קנאית"
"אני מפרגנת" אמרתי.
"את יודעת שזה היה יכול להיות אחרת" אמר אמיר.
השענתי את ראשי על כתפו. "לא" אמרתי בעצב "דביר לא אהב אותי, זה היה סוג של משחק,
אני לא חושבת שהוא היה מודה למשחק הזה בכלל, אני אפילו לא מאשימה אותו"
"ברור, כי את טיפשה" אמר אמיר "את מאשימה את עצמך"
"כמה מטומטמת צריך להיות בשביל להאמין שדביר נוימן יאהב אותי?" שאלתי.
קארין ואלון הבחינו בנו בעניהם. חייכתי אליהם. "נהנים חמודים?" שאלתי.
קארין הסמיקה ואלון צחק. "בלי שטויות" הוסיף אמיר.
"סמכו עלינו" חייך אלון.
קמתי וזרקתי את הקופסא של הצ'יפס.
"אני לא הולכת להיות בדיכאון" אמרתי "תשכח מזה, זה נגמר. וזה סיפור ישן"
"את צודקת" אמר אמיר "והייתי מאמין למה שאת אומרת אם לא היית אומרת לי את זה לפחות פעמים ביום"
שתקתי. וגם הוא. אמיר תמיד יודע לגעת בנקודה הכואבת. אבל הוא גם יודע לעצור באיזשהו שלב.
אמיר קם גם והתחלנו ללכת בשכונה. כמו תמיד לחפש מה לעשות עם עצמנו.
"אז את סגורה על זה?" שאל אמיר.
הסתכלתי עליו בעצב. "כן" אמרתי.
"מפחדת?"
"אולי קצת חוששת" אמרתי.
"יהיה טוב" חייך.
"כן" הסכמתי "יהיה טוב"
"לוטם גרבר" צעקה המורה "לוטם גרבר"
לא שמעתי אותה. שהבחנתי שהיא קוראת לי היא הייתה כבר מול הפנים שלי. קפצתי בבהלה.
"את חולמת!" צעקה אביבה.
"סליחה" אמרתי.
"מה קרה לך?" שאלה ליאן.
"סתם" אמרתי.
יכולתי להרגיש את עיניו של דביר נעוצות בי. חותכות את גבי חודרות ללבי.
אמיר שישב בשולחן מולי הסתובב אלי. "צאי מזה!!" אמר אמיר "אמרנו אתמול שיהיה טוב לא?"
"אמיר ולוטם מספיק עם הדיבורים!" צעקה אביבה.
השפלתי את ראשי.
הצלצול להפסקה נשמע ארזתי את דברי ויצאתי יחד עם אמי וליאן.
"טוב, משהו עובר עלייך לוטם" אמרה ליאן במבט חקרני.
הסתכלתי עליה בשתיקה. "ידעתי" אמרה ליאן.
"אני לא יכולה לספר" אמרתי.
"טוב" אמרה ליאן ויכולתי לראות את המבט הנפגע בעניה "אני לא אלחץ"
"תודה" חייכתי.
ליאן רצה לעבר דביר ונישקה אותו על שפתיו.
"אני לא מבין למה את עוד חברה שלה" אמר אמיר "היא יודעת על הסיפור בניכם"
"אני לא יכולה לכעוס עליה כי הם מאוהבים" אמרתי "זה לגמרי מטומטם".
"את פריארית" אמר אמיר.
"אתה מספר לי"
"זה בכלל לא מעניין אותך" אמר אמיר "את עוד חושבת עליו"
"אני לא רוצה" אמרתי "אני לא רוצה לפגוש אותו"
"את חייבת" אמר אמיר "הוא כמו רוח רפאים בשבילך, כמו המפלצת שמתחת למיטה. כל החיים את בורחת ממנו.
אבל רק ברגע שתפגשי אותי הכל יגמר"
הסתכלתי עליו נואשת. "אמא שלי תהרוג אותי" אמרתי.
"אמא שלך לא תדע" אמר אמיר "זה עכשיו או לעולם לא".
קוראים לי לוטם גרבר. כבר 8 שנים שאני 'בורחת' מהרוח הרפאים שבחיי. בעולם מתוקן הייתי קוראת לו 'אבא' בעולם שלי הוא האיש שפחדתי ממנו כל חיי.




