חולשה..

אני כל כך חלשה אלוהים!
לא יכולה להחזיק את עצמי,
לא שולטת על הרגשות,
לא שולטת על עצמי.
אני כל כך מטומטמת לפעמים
שאני פשוט שונאת את עצמי.
שונאת את כולי,
רוצה להרביץ לעצמי,
להכאיב,
אולי ככה יצא הטמטום.
אני שונאת את כולם לפעמים,
גם את מי שלא עשה לי כלום.
כועסת על כולם,
לפעמים גם בלי סיבה.
יש לי רגעים כאלה שאני משתגעת,
מתחרפנת לגמרי,
בלי שום סיבה.
ואחרי כל רגע כזה אני עוד יותר שונאת את עצמי,
מבינה עד כמה שאני סתומה.
יש כאלה שיחשבו שאני משוגעת,
פסיכית או משהו כזה אבל אני לא,
לפחות לא הייתי.
האנשים המגעילים בעולם הזה עשו את זה.
הפכו אותי למשוגעת,
פסיכית פשוט.
הם הורסים לי את החיים לאט לאט,
לא שמים לב וגם לא אכפת להם.
וכל אחד שפוגע והורס לא יודע שהוא לוקח ממני עוד פיסת שפיות..
שפיות שכבר כמעט ולא קיימת בי.
בא לי לצרוח לפעמים אבל הקול לא יוצא,
בא לי להרביץ למישהו אבל אין לי את הכוח לזה,
בא לי לבכות אבל הדמעות צורבות מידי בעין,
בא לי להשתיק את כולם,
להעלים אותם,
להישאר לבד.
כולם רק פוגעים בי,
כל אחד יותר הורס מהשני.
בונים בי אמון,
גורמים לי להאמין ואז שוברים הכל,
הורסים את האמון ואותי.
אבל אני דפוקה,
לא לומדת.
שוב אני מאמינה אחרי הרבה שכנועים,
שוב אני נכנעת לרגשות שלי
ושוב אני נשארת לבד כואבת ופגועה.

אני פשוט מרגישה כמו משוגעת לפעמים,
כמו פסיכית שאי אפשר לעצור,
אני מרגישה שאין בי שפיות.

אבל לא..
לא הייתי כזאת תמיד.
אלה הם שעשו אותי ככה,
הם אלה שגרמו לזה.

שונאת את הכל,את כולם,את עצמי,את העולם.

ואני אשמה.
אני אשמה בהכל.
הרי כולם מושלמים ואני הדפוקה..
לא ככה??

--------------

קטע...
מין פריקה אישית..

משהו שהייתי חייבת לכתוב לפני שאני יתפוצץ..
תהיו עדינים 😕