הן תמיד חוזרות בלילה .

מצמידה ראשי אל החלון התקוע שנמצא בחדר ומביטה בחשיכה העמוקה של הלילה.
זיכרונות האתמול מתנגנים בראשי כמו בתוך תיבת נגינה המשחזרת את מנגינתה שוב ושוב .
אף צליל חרש לא נשמע באוויר הקליל , רק טפיחות קלות של רסיסי הגשם נשמעים מעבר לחלון .
ועדיין השקט נשמע , צולל כמו הטיפות של הגשם הראשון .
וזה מכה בי ,מכה בי בכל בכוח .
אינספור ניסיונות להילחם בזיכרונות שלעולם לא ירפו ממני , לשווא .
והינה הן שבות להן בחצות בדיוק , אלה שהכי מבינות אותי ,אלה שמזדהות איתי בכל מצב ,אלה שמנקות את עיניי מאותן התמונות שחרוטות זיכרוני ומכות בי בלי סוף .
הן חוזרות תמיד. בלילה .
והן יורדות בלי הפסקה,בלי התחשבות .
מרטיבות ומרוקנות את כל התכולה שלא הוצאתי במשך כל השעות השוממות שעברו .
מסיטה ראשי מעבר החלון .
קמה, נעמדת ..ניגשת למראה שפרוסה אל מול עיניי ומביטה בעצמי .
אני כבר לא מזהה את דמותי , השתנתי .
החוורתי , כבר אין לי לילה .
הן לא עוזבות אותי לרגע .
זה רק אני והן ערות בשעת הלילה, רק אני והדמעות .




הרבה זמן לא כתבתי , מהרבה סיבות . אז התחשבות [:
לא יצא הכי משהו ..
רק עודד סוג של . . .

אוהבת 3>