סתם כי נמאס לי להדחיק \:

אני חזקה ואני מחייכת לכל מי שרק מבקש ושואל ואומרת שהכל שטויות והכל בסדר והחיים יפים [ לא שהם לא.. ] .
ואז אני קצת לבד .
עם עצמי .
אחרי כל ה ר ע ש של היום הזה והמוני האנשים שהייתי בתוכם אני לבד .
וגם קצת חשוך כאן .
ורק אז אני מצליחה להודות בפני עצמי שכואב לי .
כואב לי.
ואני מאוכזבת .
בא לי לצעוק, אולי אפילו לצרוח .
וגם קצת לשבור משהו .
אבל הדבר היחיד שאני משום מה מצליחה לעשות זה לבכות .
כי אני לא מבינה .
תהרגו אותי אבל אני לא מבינה איפה בדיוק הצד הטוב בסיפור הזה כשאני כל כך רוצה משהו [ או מישהו לצורך העניין ] ונתקלת בחומה הזאת ואז אני כבר קצת לא מצליחה לנשום .
מרוב אכזבה .
לאו דווקא ממנו אלא בכלל מאיך שבנוי העולם הזה .
כי לא, זה לא מגיע לי . אני לא בן אדם רע אז למה כל הזמן רק כואב לי ?
כן היה לי קצת טוב אבל עכשיו הרבה רע .
אז מה הטעם בכלל להתחיל משהו כזה כשאני יודעת שזה רק קצת טוב ואז יהיה הרבה רע?


😕 😠 😢