קצת מהפרק הקודם:
לפתע הרגשתי מישהו מקפיץ אותי מאחורה, מדגדג אותי במותניים, נו, כשמקפיצים עם האצבעות.
הסתובבתי אחורה.
פאק,
עוד שנייה התעלפתי.
מקרוב? הוא פי 10 יותר חתיך,
חשבתי אל מול הדמות של אותו נער שמקודם קלטו עיניי, וכמעט נמסתי מהיופי שלו. (:
אהבה באיסור, באיחור. / פרק 2
צחקתי מהדיגדוג, אני מאוד רגישה לדיגדוגים... ובייחוד כשמקפיצים אותי, אני לא רק קופצת אני כולי עוד שניה מתקפלת חח.
צחקתי למולו.
"לפחות ווידאתי משהו" הוא אמר.
"מצחיק מצחיק" גיכחתי לעברו, בציניות.
(למי שלא הבינה- כשמקפיצים מישהי, אז אם היא קופצת כשנוגעים לה במותניים זה אומר שהיא בתולה, ואם לא, זה אומר שלא, אז כאילו הוא ווידא שהיא עדיין בתולה כי היא קפצה)
הוא צחק.
"היי ירין" בירך אותי לשלום פתאום, וקולו היה נשמע כל כך יפה, נעים ורך,
אבל עיצבנה אותי היציאה שלו ממקודם.
"היי....אממ..." גימגמתי מעט, האמת שלא זכרתי את שמו, לא זכרתי אותו בכלל..הוא לא היה דומה לאף אחד מהיסודי, עם יופיו המרהיב.
"מי אתה?" שאלתי בצחוק, מנסה להסוות את המבוכה.
"ידעתי שלא תזהי... " חייך אליי , "בעצם, אף אחד לא זיהה" אמר אחרי מחשבה קלה.
"נהיית נורא יפה.:]" הוא חייך אליי חיוך עדין שחשף טור שיניים לבנות ובוהקות ומסודרות, שהסתיים ב2 גומות חן יפהפיות. אחחח, גומות חן- החולשה שלי.
"תודה" הסמקתי מעט.
נוצר שקט קל של מספר שניות ,
"אז, עוד לא אמרת לי מי אתה?" שברתי את השקט.
"אהה, אני לא אוהב להזכר בעבר" אמר ולא הבנתי.
"אתה בטוח שלמדת איתי ביסודי? פשוט שום פרצוף מהיסודי לא מתחבר לי אליך בראש" שיתפתי אותו בתעלומתי.
"לטוב או לרע?" שאל,
"אני אגיד לך, אם תאמר לי כבר מי אתה לעזאזל אני מדברת איתך כבר כמה דקות ואני לא יודעת מי אתה!" עניתי לו בתנאי, וכמעט התפלצתי, כל כך הסתקרנתי, ותשובותיו המסתוריות רק הגבירו את הסקרנות שלי.
לפתע הפלאפון שלו צילצל, הוא ענה, והלך משם לצד, מותיר אותי אכולת ספקות... ומתה מסקרנות עליו.. האנונימי..החתיך..אחח כמה שהוא היה יפה, פשוט הורס.
פתאום נחתה עליי בתאל משום מקום,
"היי חיפשתי אותך, איפה היית?" אמרה לי.
"סתם, פה..." עניתי מהרהרת, מחשבותיי שקועות עמוק עמוק בנער המסתורי.
"היי, מה יש לך על מה את חושבת?" ניערה אותי בתאל,
"אאה? אממ כלום..סתם מצחיק כמה שכולם השתנו." אמרתי לה בחיוך נוחתת מהענן אליו נסחפתי.
"כן. במיוחד יערית, יריני אני לא מסוגלת לראות את טל מחרמן לה ת'צורה. זה משגע אותי" שיתפה אותי ופניה התחלפו בארשת של עצבות.
"דיי מאמי..תשכחי אותו," ניסיתי לעודד אותה.
"הלוואי ויכולתי..אבל הוא אהבה ראשונה שלי..לא נראלי שאני אי פעם אצליח לשכוח אותו." נכנסה למעט דיכאון.
"אוף דיי בתאל! קבענו שהערב נ ה נ ה , ורק נהנה! אז בואי נשכח מהכל ונהנה מהאנשים הבערך חדשים שיש כאן" אמרתי לה והיא צחקה,
היא חיבקה אותי, "תודה יריני, בגלל זה אני חולה עלייך (:" וחייכה,
הלכנו שנינו לשבת באחד הספסלים באותו יער נטוש, שם ישבו עוד איזה 15 ילדים מהיסודי, ישבנו איתם, צחקנו ונהנינו,
העברנו חוויות, מהיסודי.. הזכרנו את כל מה שהיה לנו, את הטיולים, את המורים, את ההפסקות, הלימודים, היה כל כך כיף להזכר בזה,
אני ובתאל היינו במרכז העינינים וכל דיברו איתנו וצחקו איתנו, המסתורי לא היה שם, הוא נעלם לפתע..
"מה דעתכם על קצת מוזיקה?" הציע יובל.
"כן כן, בא לי" אמרתי בהתרגשות, ממש התחשק לי לרקוד.
"וואי גם לי, אש" הוסיפה ירדן.
"יאללה באמא שלך יש לך פה בוקסות ?" שאל אורי.
"כן יש לי בבגש של הרכב,אני אלך להביא" אמר יובל והלך,
"יאאא איך בא לי ריקודים" אמרה בתאל בתלהבות,
תוך 5 דקות הופעלה מוזיקה מאולתרת וכולם התחילו לרקוד,
רקדתי ונהניתי עם כולם, וכל כך חיכתי לראות שוב את המסתורי.
"בתאלי יש לי פיפי, את באה איתי?" לחשתי לבתאל באמצע הריקודים,
"לאן מאמי? לא נראלי שיש פה שירותים..את יודעת זה יער" השיבה לי.
"אנאערף נלך מאחורי אחד העצים משהו, יש לי לחץ רצח" אמרתי וצחקתי.
"כפרה עלייך לכי את..אין לי כוח אני מזה בשוונג של לרקוד עכשיו" אמרה לי בפנים מצטערות.
"טוב לא משנה מאמי אני אלך לבד" אמרתי לה בלי לתת לה הרגשה רעה! אני מתה על הילדה הזו:]
"זה בסדר אבל מאמי?" שאלה אותי.
"כן בטח." חייכתי אליה, והלכתי משם,
לקחתי נייר טואלט מהשולחן של האוכל שהם אירגנו, והלכתי לצד,
התחלתי ללכת,
לאט לאט הפרוג'קטורים הגדולים של התאורה שהם הביאו כבר לא הורגשו, הלכתי מאחורי איזה עץ בלי שאף אחד יראה ועשיתי פיפי,
התחלתי לחזור, אך פתאום שמתי לב שהלכתי בכיוון הלא נכון,
פתאום קלטתי שאני לא רואה שום אור ואת המדורה גם לא, לא ראיתי כלום,
ובלי משים נכנסתי אל לב היער, היה שם חושך מוחלט....התחלתי מעט לפחד, הידיים רעדו והזיעו לי.
פתאום מצאתי את עצמי בחושך מצריים שאין כמותו, אפילו לא ראיתי לאן ועל מה אני הולכת.
"אייי" פתאום מצאתי את עצמי שרועה על הקרקע, והרגל כאבה לי כמו שמעולם לא כאב לי,
קיפלתי את הג'ינס שהיה לי ולא ראיתי מהחושך שום דבר, רק נגעתי ברגל והרגשתי נוזל , ד ם .
פתאום הרגל התחילה לכאוב לי והרגשתי גלי חום עולים במעלה גופי.. נלחצתי כל כך והתחלתי לצעוק ולצרוח לעזרה.
"אממאא " צעקתי . "יש פה מישהו??!" צרחתי.
"הצילו!! אני צריכה עזרה" המשכתי להזעיק עזרה, התחלתי לבכות... דמעות ירדו מהעיניים, והכאב שברגל הלך והתעצם לו.
"מי שם??" פתאום שמעתי קול בוקע מכל העצים והיערות שהיו שם, הקול המושיע.
"כן כן, אני כאןןן!!" המשכתי לצעוק, כאבה לי הרגל נורא, לא הבנתי מה קרה לי, והדמעות המשיכו לזלוג.
לפתע ראיתי פנס קטן מאיר, המשכתי לצעוק ולכוון את אותו אדם אליי,
עד שכבר ראיתי אותו מולי.
"אני כאן! אני כאן!" צעקתי,
והוא התקדם לעברי, "תעזור לי, כואבת לי הרגל!" מייד הזעקתי אותו הוא התקדם אליי והאור שהיה בידיו התחזק אליי,
לא ראיתי את פניו עדיין כי האור היה מכוון אליי ולא על פניו.
"יש לי משהו ברגל, יורד לי דם," המשכתי לבכות.
הוא האיר על הרגל והיה שם מין פצע בצורת עיגול והרגל שלי נטפה דם,
"זה הכשה של נחש!!" הוא נלחץ,
"מהה? אה?? תעזור לי זה כל כך כואב לי!" המשכתי לבכות.
מייד הוא הוריד את החולצה מגופו וספג בה את הדם שהיה על רגלי, הוא קשר את החולצה מסביב לרגל והתחיל למצוץ לי את הפצע,
"מה אתה עושה?" נלחצתי מהמצב, אף פעם לא קרה לי שהוכשתי מנחש ולכן לא הבנתי מה הוא עושה.
"אני מוציא את הארס" הוא אמר והמשיך למצוץ את הרגל,
כאב לי כל כך.., כאב בלתי נסבל פשוט, לא יכולתי עוד, בכיתי ובכיתי.
כשהוא סיים הוא קשר שוב את החולצה על הפצע וחסם את הדם שיפסיק לצאת,
"ששש, אל תבכי ירין" הוא ניגב את דמעותיי.
"מה? איך אתה מכיר אותי?" שאלתי מבוהלת, נרגעת מעט מהבכי.
לפתע הוא האיר עם הפנס על פניו, וקלטתי אותו, היי, זה הנער היפה מהמסיבה, המסתורי.
"אהה, אמממ, הנה אתה שלא אמרת לי את שמך!" צחקתי לנוכח האירוניה,
"אני שמח שאת צוחקת מזה לפחות נשכח לך הכאב" חייך אליי, תשובתו כל כך קסמה לי והובילה לשיירת של פרפרים שרקדו בתוך ביטני הרמוניות וחגגו להם.. הרגשתי טוב כל כך בקרבתו, הכאב כמעט נשכח לי, וזו הייתה סיטואציה כל כך רומנטית..אני והוא...בלב יער נטוש, חושך מוחלט חוץ מפנס קטן שהאיר רק את שיניי ואת שיניו הלבנות,
"אבל מה אתה עושה פה?" שאלתי תמוהה, מחייכת אליו בחזרה.
"מה את עושה פה ליתר דיוק?" הפך את השאלה וצחק.
"אני... אני רק רציתי להתפנות ולא שמתי לב ונאבדתי פה, ונכנסתי כבר אל תוך היער" סיפרתי לו בקצרה.
"ואיך הוכשת?" שאל אותי.
"לא יודעת, הלכתי והלכתי, נלחצתי כבר מזה שלא ראיתי כלום חוץ מחושך, פתאום נפלתי על הרצפה והרגל התחילה לכאוב לי.. כל כך" אמרתי לו נזכרת ובוכה.
"שש..אבל למה את בוכה?" הוא אמר, ניגב את דמעותיי, ליטף את הלחי שלי, וחיבק אותי.
הרגשתי לפתע כל כך מוגנת בזרועותיו בחסונות, הוא היה בלי חולצה ולכן הרגשתי כל שריר ושריר בחזה שלו, ובבטנו, כל ריבוע וריבוע.
חיבוקו היה כך כך חם ונעים,
זה היה נראה לי כל כך אירוני... שעל הפגישה הראשונה שלי עם בחור שאני אפילו לא יודעת את שמו, הוא פשוט הציל את חיי.
-*-*-*-
מקווה שאהבתן3>
יום טוב!!
אוהבת אתכן...מוריאל!😊😊
אני אוהבת את הסיפורים שלך (: מדהים .
אייייי כזה רומנטיייייי 😊
זה מושלם ! 😁
אוי התאהבתי. ><
בטח זה אחד החנונים של השכבה. D:
סיפור מ ד ה י ם !
תמשיכי ..
שמחה שאהבתן!!!
תודה יפות שלי!!
המשך מחר😊)
וואו סיפור מדהים מחכה לפרק הבא! 3>
אתר האהבה הישראלי