~~~~~~~לגלות את הניסתר שבי~~~~~~~~~

פרק 1-חיבוק מאחי.

הגשם יורד..טיפות קטנות ורועשות על עלי השלכת הטריים,שמפוזרים להם על הדשא בשלל צבעים, צילמתי את המראה הנפלא כמה וכמה פעמים, מכל הזוויות האפשריות.
התקרבתי לזכוכית החלון הקרה והצמדתי את שפתיי לזכוכית, מרגישה את הזכוכית הקרה מקררת את שפתיי החמות,זזתי אחורה ועל החלון נישאר סימן ורדרד משפתיי שהיו מרוחות במבריק ורוד עדין,כעת שפתיי התרוקנו מהמבריק הוורדרד,ורק נצנצים בודדים היו דבוקים בשפתי.
הבטתי בעצמי,במראה ששיקפה את פני הבהירות ואת תלתליי השחורים,עיני הכחולות נראו עצובות מתמיד ללא כל סיבה,או שאולי כן הייתה סיבה..אחת..קטנה..

"תשבו ואל תסתובבו הוא מסתכל לכיוון שלנו!"הודיעה בשקט ובחגיגיות ענת,אשר חיוך טיפשי מאוזן לאוזן נמרח על פניה.הבטתי עליה מנסה להבין מי מאיתנו צריכה להיות הכי שמחה,אני? שירן שאוהבת את יניב כבר משנה שעברה, יונית שחושבת שהוא כבר בכיס הקטן שלה, או היא עצמה, שמשחקת אותה אדישה כלפיו אבל תמיד דואגת להודיע לנו ולספר לנו עליו כל פרט קטן.

כמה פעמים חשבתי לעצמי,כמה טיפשי הדבר, איך 4 בנות יכולות לאהוב בן אחד בלי לריב?
או שיותר נכון כמה פעמים המחשבה הזאת משגעת אותי עכשיו..כשעברו 3 שנים.
ואפילו אז ועד היום הן לא ידעו שאני אוהבת אותו.

לא רציתי לשתף פעולה, כי לא רציתי שהבנות יחשבו שגם אני אוהבת אותו,או דלוקה עליו כפי שאמרו או מחבבת או מה לא.
נהניתי לשמוע את הפרטים שבכל פעם ענת הציפה אותנו בהם,על התחביבים שלו,על החברות שהיו לו, על מקום המגורים שלו,על הלימודים שלו,על המשפחה שלו ובקיצור על מה לא.
בכל פעם שקעתי לתוך הסיפורים שחזרו על עצמם,על הבנות שבורות הלב שאהבו אותו ולא נענו לאהבתו,על הבנות שהיו חברות שלו והוא כביכול ניצל אותן..זה לא היה אכפת, תמיד ניסיתי למחוק הכל, למחוק את כל הדברים השליליים ולחשוב רק על הדברים החיוביים שבו.
כמה יפה הוא,איזה עיניים,איזה שיער,איזה פנים,איזה גוף,איזה חיוך,איזה מבט,איזה קול..

הייתי עיוורת לכל.. רק חבל שרק עכשיו אני מודה בזה.

"באדבויי מתקרב..אז תתנהגו כרגיל" אמרה יונית שפנתה לכיוון המדשאה ויכלה לראות את המתרחש מסביב. הסוכרייה האדומה שמדי פעם לקקה ומצצה צבעה באדום את שפתיה ולשונה,והייתה נראית כאילו לפני דקות ספורות מרחה אודם אדום לשפתיה.

תומר,בכינויו באד-בוי היה האקס של ענת, הילד הכי חתיך בשכבה, עיניים ירוקות,שיער שחור,גבוה,בעל גוף מוצק, ספורטאי מצטיין וערס למחצה.
ניראה טוב,רק חבל שהוא חמור.תמיד אמרה ענת,שלפני כן אמרה שהוא הילד הכי חמוד בעולם,שכמו היופי כך גם האופי ואז הצטערה על כך.
אומנם הם לא נפרדו בריב,בבכי, בבלגאן ובדרמה, ענת תמיד שלחה לכיוונו קללות קטנות ולפעמים קולניות אם עשה משהו שלא במקום,אך הוא בתגובה לכך רק הביט עליה חייך והמשיך בענייניו.
הם לא שכחו אחד את השני וכמעט תמיד נקלעים לסיטואציות שבהן כל זוג שניפרד כמוהם היה חוזר, אבל רק לא הם.
היה ביניהם קשר מיוחד, קשר דיי דפוק אם להשתמש במילה הנכונה אבל ללא ספק סוג של קשר שתמיד משאיר טעם של עוד.
למה הם נפרדו? אף אחד מעולם לא שמע את הגרסה האמיתית של הדבר,אבל רק אני תמיד ידעתי, ושמרתי בלב.

באותו היום איכשהו בטעות עברתי ליד גן המשחקים שבחלק התחתון של השכונה ,זאת אומרת לא ממש בטעות.. הייתי אצל דודה שלי ועזרתי לבת דודה שלי בשיעורי הבית עקב זה חזרתי ממש מאוחר.
התפללתי כמה שיותר מהר להגיע הביתה, אחרי הכל אף אחת לא הייתה רוצה ללכת בכל הסמטאות החשוכות האלה ב-12 בלילה..
אחרי כמה דקות של הליכה מהירה,רועדת ומפוחדת מכל הרחשים ששמעתי קודם הגעתי לצומת.
או ללכת דרך הפארק,ששם הכל מואר מצד אחד וזה יותר קצר אבל יכולים להיות שם ערסים שיציקו ויקללו ואלוהים יודע מה.
או ללכת בדרך ארוכה פי שתיים וחשוכה אבל בין בתים שבכל בית יש כלב ענק ומפחיד שאי אפשר לדעת מאיזה חור בגדר הוא יצא פתאום.
החלטתי ללכת דרך הפארק.
התחלתי ללכת בזהירות ובשקט,מנסה לא להשמיעה רעשים כדי לא למשוך תשומת לב.
אחרי כמה וכמה מטרים שמעתי שלוש קולות, קול אחד של בת שצעקה וקיללה בביטויים שאז אפילו לא העזתי לומר,עוד קול של בן שמדי פעם הכניס כמה מילים בין כל הצעקות של הבת וקול אחד חנוק מבכי.
עצרתי את עצמי ועמדתי מאחורי השיחים מקשיבה לשיחה. (אני יודעת שזה נורא לא מנומס,אבל אני סקרנית מטבעי,לכן לא יכולתי לעשות דבר באותו הרגע שבו הסקרנות השתלטה עליי).
"אתה חבר מגעיל! יא בן ז.." שמעתי את הבת צועקת כניראה על הבן,ואז שמעתי את קולו של הבן "תירגעי כבר.. אל תעשי עניין!".. והקול החנוק מבכי המשיך והמשיך.. "תשתקי כבר.. על מה את בוכה הא?.. משחקת אותה כאילו יש לך על מה לבכות.. את לא רואה למה גרמת? יא חתיכת בת ז.." צעקה הבת. הזזתי מעט את ענפי השיחים הרכים מנסה לראות מי הן הדמויות.
לפתע עזבתי את השיחים-מה שהשמיע רעש חזק מהענפים והכל השתתק. התחלתי לרוץ במהירות לכיוון הבתים.ידעתי,את הפארק היום אני לא אחצה.

מאז אני יודעת מה קרה,ואיך שלא סתם השתלשלו העניינים בזמן ההוא.
איך שתומר שהיה בפרויקט למען הנוער היהודי וקפץ על כל הזדמנות לנסיעות השונות, איך שתומר סינן שיחות כשלא היה בעיר או בארץ, איך שתומר התייחס פתאום בצורה יותר אדישה לענת.
ידעתי,הכל בגלל האמריקאית ההיא. היא ששיגעה אותו.
היא שהעסיקה אותו כל הזמן שלא ענה לשיחות,קפץ לנסוע לכל הטיולים רק בשביל שיפגשו.
ענת לא עניינה אותו יותר,הוא סתם משך זמן,חשב שיוכל להסתדר עם שתיים,אבל זה בלתי אפשרי.
רק אני ידעתי הכל, רק אני ראיתי איך הוא הביא אותה הביתה והתלהב, רק אני עמדתי ליד הדלת דקות ארוכות והקשבתי לצחוק המתגלגל בחדרו,למילים היפות שאמר לה ושתקתי.
הוא היה אחי,אחי החורג, אחי שכל כך אהבתי,והוא אהב אותי עד שאמא שלי החליטה להתגרש שנית, כי קשה לחיות עם איש עסקים שלא נמצא בבית, אביב של תומר, בנימין,הבין אותה,הם נפרדו ונשארו חברים,חברים טובים,אולי אפילו מאהבים למחצה, רק שכבר לא נשואים.
צמרמורת עוברת בגופי בכל פעם שנזכרת בסיפור הזה,אז לא מעזה לספר אותו לאף אחד,גם כשענת היא החברה הכי טובה שלי אני לא יכולה.

"מה קורה?" פנה אלינו תומר מחויך. הסתכלתי עליו, אחי,אחי החמוד, אחי האהוב, היחיד שהיה לי, והוא הסתכל אל תוך עיני. לפתע שקעתי לתוך המחשבות שבראשי,אחי...אחי.. מטריפה המילה הזאת בראשי..עד שהרגשתי גוף חם וצמוד אליי וידיים עטופות סביבי מחבקות אותי בחיבוק חם ואוהב.
פקחתי את עיני וראיתי את תומר. דמעה קטנה ועדינה זלגה לה על פניי,סוחפת אחריה פס ארוך ושחור מהקו השחור שתחם את עיני.
כל כך התגעגעתי,כל כך היה מתאים החיבוק הזה, הרגשתי לפתע שזה רק אני והוא.
אני ואחי,שלעולם לא היה לי. ורק אלוהים יודע אם יהיה.
לפתע נזכרתי שעוד שלוש בנות יושבות מסביבנו ולאט לאט פרקתי את החיבוק שכל כך לא רציתי שיתפרק וימשך עוד ועוד.
יישרתי מבט אל תוך עיניו היפות של תומר וחייכתי חיוך עצוב, אשר לעצבות שלו תרמה הדמעה הקטנה שמרחה את הפס השחור על הלחי.
הוא התרחק ממני כמה צעדים לא מוריד את עיניו מעיני אחרי שנייה הסתובב והלך.
"זה היה עמוק." אמרה יונית בשקט וכולנו שתקנו.לא היה מה לומר.
רק אחרי דקות ספורות שמנו לב שגם יניב וחבריו הביטו לכיוון שלנו ובעיקר עליי.
לא רציתי למשוך תשומת לב מיותר לכן קמתי ממקומי נפרדתי מהבנות ב- בי קטן ועליתי לכיתה.
מליון מחשבות התרוצצו בראשי.

-ממי, היום בערב בני בא לארוחה,אני מבקשת ממך להיות נוכחת,כך שאל תשכחי להודיע לענת שתבואי לישון אצלה יותר מאוחר.אוהבת.אמא- קיבלתי הודעה מאמא. בני בא. ואני יהיה נוכחת,ללא ספק.
האם גם הוא יהיה נוכח שם? נישאר לי רק לקוות, הרגשתי צורך עז לדבר איתו,לחבק אותו, לצחוק איתו, כל כך רציתי מאט זמן איכות איתו, הרי מלפני 4 חודשים שבני עזב היה בינינו ניתוק רציני, כל כך כעסנו על ההורים,אמרנו להם שזאת טעות אך אין מה לעשות,בסופו של דבר לא אנחנו הם אלה שמחליטים.
אחרי תקופת הניתוק הזאת שבא תומר כל כך כעס על אימי על שהחליטה להתגרש לא דיברנו אפילו פעם אחת, והיום הוא נתן לי חיבוק.
האם זה סימן ? האם זה אומר משהו טוב? שאולי שקשר האחים החם שהיה לנו עוד יחזור? קיוויתי.


-תגיבו,תביעו דעה זה מאד חשוב לי,תודה-