באמת שזה לא תירוץ!
אני אוהבת לכתוב ובדרך כלל אני כותבת פרקים ארוכים
אני יודעת שאני מאכזבת בזמן האחרון אבל יש לי הרבה מבחנים ועבודות ולמבחן במתמטיקה אני לומדת כבר שבועים כי לא למדתי רוב השנה
בקיצור זה לא תירוץ ואני מצטערת שאני מאכזבת אבל אני עושה מה שאני יכולה
הכי חששוב להשקיע,ללמוד!
בההצלחחה!=]
מחכככות..
^^..איתה אבל באמת הזנחת...😊
^^..איתה אבל באמת תמשיכי😊
QUOTE (רבבקה @ 18/02/2009) הכי חששוב להשקיע,ללמוד!
בההצלחחה!=]
מחכככות..
🙄
כמו שהבטחתי פרק חדש!
מקווה שתאהבו : )
עבדתי אליו מהבוקר!!
מהפרק הקודם:
"למה היית כל כך שקטה?" שאל יוני
"התביישתי.. וגם לא היה לי מה להגיד" אמרתי
"לך לא היה מה להגיד?" הוא שאל בפליאה (כשאני נמצאת עם אנשים שאני לא מתביישת לידם יש לי תמיד מה להגיד על כל נושא)
"מה לי ואיפור, מסיבות, אלכוהול ולזיונים של חברים שלך?" שאלתי אותו
הוא הסתכל עלי למספר שניות "אין הרבה אני מאמין" הוא אמר ונאנח
"לא אהבת אותם?" הוא שאל
"מורן נראת לי די בסדר..." אמרתי מנסה להיצמד לחלק החיובי
"והשאר?"
"הם לא האנשים שהייתי מסתובבת איתם" אמרתי מנסה להיות עדינה ולא לפגוע בו בכל זאת אלה חברים שלו... אולי הוא רואה בהם משהו שאני לא מצליחה לראות?
פרק 19:
"כן אני יודע" הוא נאנח
"אתה מאוכזב?"
"נראה לך? אני קצת מבואס שלא אהבת את חברים שלי אבל זה היה צפוי... הרי לא אהבת אותי מאותה סיבה שאת לא אוהבת אותם נכון?"
"כן בערך" אמרתי 'אני חייבת ללמוד לשקר לו! הוא פשוט מוציא ממני כל מה שהוא רוצה לדעת'
"אני מקווה שתשני את דעתך אליהם כמו ששנית אותה עלי" הוא אמר ונתן לי נשיקה קטנה על השפתיים
"לא כאן!" אמרתי והפכתי לורדרדה
"למה לא? כולם במלא יודעים עכשיו שאנחנו חברים" הוא אמר וקרץ לי
"כן אבל עדיין" אמרתי והסתכלתי סביבי, כמו שחשבתי כולם הסתכלו עלינו
"מה אכפת לך מה? שיסתכלו כמה שהם רוצים ושיקנאו!" הוא אמר כשראה את מבטי המסתכל סביב
"הלוואי שהייתי יכולה להיות כמוך בעניין הזה" אמרתי
"חס וחלילה!!" הוא אמר בקול מצחיק "את לא צריכה להשתנות בשום דבר! את מושלמת בדיוק איך שאת!" את זה הוא אמר ברצינות
הסמכתי (כמובן) ואמרתי "בסוף אני עוד יתרגל לכל המחמאות האלה"
"גם אם לא את תשמעי אותן הרבה מעכשיו" הוא אמר לי וחייך
הצלצול קטע את השיחה שלנו
"אני צריכה ללכת לשיעור" אמרתי
"מה יש לך עכשיו?" הוא שאל
"פסיכולוגיה סוציולוגיה" אמרתי
"לבוא לקחת אותך משם?"
"אני חושבת שאני אצטרך לתת הסברים לחברים שלי..." אמרתי מתנצלת
"אה אוקי... אז נפגש אחר כך"
הלכתי לכיתה והתיישבתי ליד שלי (גם היא בפסיכולוגיה סוציולוגיה)
"אזז" היא אמרה והסתכלה עלי
"אזז" חזרתי אחריה כאילו אני לא מבינה מה היא רוצה ממני
"נו!!" היא אמרה נראה היה שהיא מעבדת את סבלנותה
"נו מה?" אמרתי ממשיכה לשחק את המשחק של 'אין לי מושג על מה את מדברת'
"ספרי הכל כולל הכל, מההתחלה ועד הסוף" היא אמרה
"על?" המשכתי עוד טיפה
"על יוני!!" היא צעקה
"שלי!" אמרתי גוערת בה "על תצעקי"
המורה נכנסה וביקשה שקט. לאט לאט נהיה שקט והיא התחילה לקרוא שמות
בינתיים שלי תקעה בי מבט סקרני ודורש, אני השתדלתי לא להסתכל עליה.
" את מעצבנת אותי! תספרי כבר!" היא אמרה בקוצר רוח בשניה שמורה התחילה לדבר
"טוב בסדר בסדר" אמרתי וסיפרתי לה (בביישנות- כל הנושא הביך אותי) בערך את הכל
"איך לא סיפרת את כל זה עד עכשיו?!? הרי כל הסיפור עם יוני התחיל כבר בתחילת השנה לפי מה שאת אומרת"
"מה שהיה ביום הראשון היה מטומטם וחוץ מזה הכרנו רק אחרי זה" הזכרתי לה "אני בדרך כלל לא מספרת דברים כאלה... במיוחד לא לאנשים שרק הכרתי"
"יש בזה משהו" היא אמרה
עד סוף השיעור היא המשיכה לשאול אותי שאלות (מי ידע שהשיש לה כל כך הרבה שאלות?)
כשסופסוף נגמר השיעור היא הפסיקה לשניה לשאול שאלות ואני ניצלתי את זה כדי לשאול שאלה משלי
"מה אני הולכת לספר לשאר? לא בא לי לפרט את כל הסיפור ליד הבנים..." אמרתי 'פדיחה לספר את זה לבנים'
"תגידי שהוא ביקש ממך עזרה ובתמורה הוא לימד אותך אנגלית ומשם זה התפתח" היא אמרה
אני ושלי הלכנו ל'מקום הקבוע שלנו'
כולם כבר היו שם חוץ מנועם
"היי" אמרתי לכולם
הם שאלו אותי כל מיני שאלות על יוני ועלי ואז חזרנו לנושאים הרגילים שאנחנו מדברים עליהם
"איפה נועם?" שאלתי
"אני חושב שהוא אמר שהוא הולך לכיתה או משהו כזה" אמר יואב
"אני הולכת אליו אוקי?" אמרתי להם והלכתי לכיתה
נועם ישב שם לב עם אוזניות בתוך האוזניים. התיישבתי לידו בשקט.
הוא הסתכל עלי בפנים חמוצות מעט אבל לא אמר כלום.
"נועם" אמרתי לו אחרי כמה דקות שלא דיברנו. הוא לא אמר כלום 'או שהוא לא שמע אותי או שהוא לא רוצה לדבר איתי'
"נועם" הורדתי לו את האוזניות ואמרתי
"מה?" הוא אמר בקול ריקני
"מה קרה?" אמרתי
ראיתי שהוא כועס מעט (כועס עלי?)
"אתה כועס עלי?" שאלתי מנסה להבין אותו
הוא הסתכל עלי מופתע, מופתע באמת. הוא המשיך להסתכל לתוך עיניי בלי להגיד כלום כאילו הוא מסביר לעצמו משהו, כאילו רק עכשיו ראה משהו שלא ראה מקודם
"עליך?" הוא שאל כשעיניו עדין נעוצות בעיניי
"כן עלי. אתה לא רוצה לדבר איתי וגם לא לראות אותי" את זה אמרתי לפי הבעת פניו הקודמת. נראה שהוא באמת לא רוצה לדבר איתי או לראות אותי- וזה הכאיב לי מאוד.
הוא המשיך להסתכל עלי והבעתו התרככה
"לא" הוא אמר "אבל אני קצת עצוב"
הופתעתי מגלוי הלב. בזמן האחרון הוא בקושי מדבר איתי.
"למה?" שאלתי 'סופסוף הוא מספר לי משהו! אולי עכשיו אני אוכל לעזור לו!'
"כי.." הוא אמר מהסס "אני.. אני מחבב מאוד מישהי, אפילו אוהב אותה אבל היא לא שמה לב אלי בכלל"
"איך אפשר לא לשים לב אליך?" אמרתי מתפלא "הרי אתה מדהים, מקסים ומתוק! אני לא מאמינה שמישהי יכולה לא לשים לב אליך!" אמרתי בטוחה בדברי
"היא שמה לב אלי אבל לא כמו שאני רוצה" הוא אמר בעיניים בוערות
"מה זאת אומרת?" שאלתי לא מבינה
"היא ידידה טובה שלי" הוא הסביר
חשבתי על מי הוא מדבר 'אולי מיכל? לא.. אני לא חושבת שהוא מסתכל עליה בצורה אחרת מידידות. שלי? גם לא לא.. אז נשארה שקד! אני חייבת לדבר איתה על זה!'
"דבר איתה!" ניסתי לעודד אותו "תגיד לה איך אתה מרגיש!"
"זה קצת בעייתי" הוא אמר
"למה בעייתי? אתה פוחד לאבד אותה?" שאלתי
"משהו כזה" הוא אמר
"אז תרמוז לה על זה בקטנה ותראה איך היא מגיבה" אמרתי
"אני עושה את זה אבל היא בכל זאת לא שמה לב"
"תמשיך לנסות. בסוף היא תבין אני מבטיחה" אמרתי וחייכתי אליו
נראה שהמצב רוח שלו השתפר
"ובינתיים עד שהיא תבין שאתה אוהב אותה אל תתעצבן, תהיה שם בשבילה ועל תתייאש, בסופו של דבר היא תבין כמה אתה נפלא ומדהים ותהיו הרבה יותר מידידים טובים" אמרתי וקרצתי לו
"תודה" הוא אמר
"בבקשה" אמרתי וחיבקתי אותו "רק אל תתרחק ממני ככה בגלל דבר שכזה"
"אוקי"
"מבטיח?" שאלתי רק כדי לוודא
"מבטיח" הוא אמר "אז... מה עם יוני?" הוא אמר בגמגום קל 'מה הקשר יוני עכשיו?'
"מה איתו?" שאלתי
"הכל טוב איתו? הוא עשה לך משהו שלא רצית?" הוא שאל בדאגה "רק תגידי ואני דופק לו מכות נשבע לך"
"הכל איתו בסדר. תירגע. הוא לא עשה לי שום דבר" אמרתי מרגיע אותו 'שינוי המצב רוח שלו כאלה מצחיקים' חשבתי וצחקקתי
"מה את צוחקת?" הוא שאל והסתכל עלי לא מבין
"שינוי מצב רוח שלך מצחיקים אותי. כשבאתי לפה הייתה מדוכא וכועס, אחר כך נראת הרבה יותר שמח,ועכשיו פתאום אתה בא לי עם היציאה הזאת על יוני" אמרתי וצחקתי שוב
הוא הסתכל עלי לכמה שניות ואז התחיל לצחוק יחד איתי
שמענו את הצלצול וזה רק הגביר את הצחוק שלנו (בלי שום סיבה)
כשכולם נכנסו לכיתה הם מצאו אותנו מתפקעים מצחוק.
"אז" אמרתי לנועם כשהתיישבתי לידו "אנחנו בסדר נכון?"
"בטח שאנחנו בסדר ותודה על השיחה זה עזר לי מאוד"
"בבקשה" אמרתי
המורה לתנ"ך נכנסה והתחילה לכתוב כל מיני שטויות על הלוח. העתקתי הכל והסתכלתי בפלאפון שלי במקרה. הייתה לי הודעה חדשה מיוני 'מה הלך עם נועם?'
הסתכלתי עליו והחזרתי לו סמס 'הוא התנהג מוזר בזמן האחרון אבל נראה לי שמעכשיו יהיה בסדר : )'
לאחר דקה בערך קיבלתי עוד הודעה 'אהה חח ממש צחקתם שהגעתי... אפילו לא אמרת לי שלום! : ( '
'סליחה פשוט שמחתי כל כך שנועם חזר לעצמו שבקושי שמתי לב שהיה צלצול' כתבתי ושלחתי לו. מיד אחרי זה כתבתי עוד הודעה 'אתה סולח לי?'
'בטח! איך אפשר שלא?' אחרי שקראתי את ההודעה צחקקתי ויוני הסתובב אלי וחייך
כמעט חודשים עברו מהיום ההוא. בחודשים האלה הכל היה פשוט מושלם. נועם התנהג נורמאלי, החברות ביני לבין שקד, שלי, מיכל, יואב, אמיר ונועם התעמקה ומצאתי עבודה (אני ממלצרת במסעדה שקרובה לבית שלי עם שלי ושקד).
יוני היה פשוט מדהים. הוא היה שולח לי סמסים בבוקר, נותן לי מתנות קטנות (וכמובן שגם אני לו). הוא גם הסדר ממש טוב עם שקד, שלי, מיכל יואב, אמיר ואפילו עם נועם (כן כן! אפילו איתו! למרות שהם לא סבלו אחד את השני בהתחלה נראה שהם היו די בסדר).
את החברים של יוני עדין לא אהבתי אבל זה לא ממש הפריע לי. לא היינו יוצאים איתם הרבה וכשהיינו יוצאים איתם יוני היה כל הזמן איתי.
בקיצור הכל היה מדהים.
-----
"מה עובר על יוני?" שאלה צליל את שי
"מה עובר עליו?" הוא החזיר לה בשאלה
לא היה לו כוח אליה עכשיו, היו לו צרות משלו.
אתמול בערב הוא רב עם חברה שלו (חברה שהוא לא אהב) וסופסוף הוא נפרד ממנה. הצרה הייתה שמורן לא שמה לב אליו. למרות שהוא רמז לה כבר מספר פעמים בעבר פשוט לא הלך לו איתה. הוא קיווה שהיא לא נענתה לו בגלל שהייתה לו חברה ועכשיו כשאין לו לא תהיה לה בעיה. הוא היה עסוק בלהריץ לעצמו תסריט בראש של מה שהוא הולך להגיד לה ומה היא תענה לו.
"אתה בכלל מקשיב לי?" היא אמרה והזעיפה פנים
"כן בטח בטח.. מה אמרת?"
"אחח... אמרתי שהעניין עם חברה של יוני, איך קוראים לה?"
"שירה" אמר שי
"כן העניין עם שירה יצא מכלל שליטה"
"ולמה את חושבת ככה?"
"כי הם עדיין ביחד! ועברו כבר חודשים!" היא אמרה
"אז מה?" אמר שי, הוא לא ראה שם בעיה עם העובדה שהם ביחד- להפך. יוני נראה מאושר יותר מאי פעם שהוא זכר אותו והוא היה שמח בשבילו
"התערבתם על אם הוא יצליח להיות חבר שלה נכון? אז הוא הצליח! למה הוא ממשיך? כאילו הוא אוהב אותה או מה? מה עובר עליו?!" אמרה צליל
היא הייתה כל כך פרחה בעיניי שי! לפעמים זה היה חיובי בשבילו כי היא זיון מהיר וקל אבל עכשיו? היא פשוט חפרה לו. לא עניין אותו למה יוני ממשיך להיות חבר של שירה כל עוד יוני מאושר מזה
"לא יודע" אמר שי בפשטות בלי כל מחויבות לתשובה כל שהיא
"אתה לא מתכוון לעזור לי?" היא שאלה בכעס
"לעזור לך במה?"
"להפריד בניהם כמובן! אתה לא שם לב שהוא כל הזמן איתה? הוא כבר כמעט ולא יוצא איתנו וכשהוא יוצא איתנו הם מביא אותה! אתה לא רואה מה קורה פה? היא גונבת לנו אותו! חייבים לעשות משהו" היא צווחה 'רק שתסתום!' התפלל שי
"אתה מתכוון לעזור לי או לא?" היא חזרה על השאלה בתוקפניות
"הוא מאושר עכשיו. אני לא הולך להרוס לו את זה"
"ככה?" אמרה צליל "אוקי! אני יעשה את זה לבד יחתיכת אידיוט" היא אמרה והלכה לחפש את שירה
-----
"כבר הבאת אישור לטיול?" שאלה מיכל אותי
"עדיין לא" אמרתי
"את חייבת להביא אותו מחר אחרת לא תוכלי לצאת" אמרה שקד
"אני חושבת על האפשרות הזאת" אמרתי
"נראה לך! את יוצאת בטוח! אני בא אליך היום ומביא להורים שלך את האישור ואז אני לוקח אותו איתי הבית ומביא אותו לאיציק [המורה לשל"ח אחרי על הטיולים בבית הספר] " אמר נועם
"אבל כל כך לא בא לי ללכת!" אמרתי
"נו די תצאי! איך נעשה מסיבת פיג'מות בלעדיך?" אמרה שלי
"אני יכול להצטרף?" שאל יואב וקצר לשלי
"רק אם תשים לק אדום וליפ גלוס" ענתה לו שלי
"אני חושב שאני אוותר" הוא אמר
"אז את באה?" שאלה מיכל
"יאללה תבואי על תהיי כבדה!" אמר אמיר
"טוב בסדר אני אבוא" אמרתי נכנעת למבטים של כולם "זה עוד שבוע נכון?"
"כן" אמרה
"צריך לארגן תיק" אמרתי לעצמי
"שירה מאמי מה שלומך?!" שמעתי את קולה של צליל מאחורי 'היא מדברת אלי?' חשבתי 'מזור'
הסתובבתי אליה 'כן נראה שהיא מדברת אלי'
"הכל בסדר.." אמרתי בקושי עדיין מופתעת מהפניה שלה אלי בטון ידידותי (היא הייתה היחידה מהחברים של יוני שממש הראתה לי שהיא לא סובלת אותי)
"מלא זמן לא ראיתי אותך! כאילו, לא דיברנו במשך שנים!" היא אמרה
"אה.. נכון?" ספק אישרתי את דבריה ספק שאלתי
"בואי אני פשוט חייבת לדבר איתך! אני חייבת לספר לך משהו מזה חשוב, כאילו אני אמות אם אני לא אספר לך!"
"אוקי" אמרתי וקמתי אחריה
הסתכלתי על החברים שלי. הם נעצו בי מבטים לא מבינים ואני משכתי בכתפיים כאות הזדהות עם התחושה.
התרחקנו מכולם והיא עדיין לא דיברה
"אאז..רצית להגיד לי משהו?" שאלתי אותה כדי שתתחיל לדבר (כבר אמרתי שלא אהבתי אותה?)
"פשוט לא יכולתי להמשיך לראות את יוני מנצל אותך ככה" אמרה צליל 'שקרנית, כל דבר שיפגע בי וישפיל אותי יהיה טובה בשבילך. חוץ מזה למה נראה לה שהוא מנצל אותי?'
"למה את מתכוונת?" שאלתי לא מבינה
"הוא התערב עם חברים שלו שהוא יוכל להשיג אותך" היא אמרה ועיניה ברקו מרוע
"אני לא מאמינה לך" אמרתי ובאמת לא האמנתי
"את היית סתם משחק בשבילו, סתם התערבות עם הח'ברה את לא מבינה? את לא שווה אותו תקלטי את זה! הוא יותר מדי טוב בשבילך! אז פשוט שחררי!! את סתם עושה צחוק מעצמך" היא אמרה זאת בשנאה רבה, שנאה שבכלל לא ניסתה להסתיר. היה בה כל כך הרבה שנאה, שפשוט נגעלתי ממנה.
משהו בדרך בה היא אמרה את הדברים גרמו לי להאמין למה שהיא אומרת. לא האמנתי שמישהו יכול לשקר בצורה משכנעת כל כך.
אני מניחה שהיא רצתה לפוגע בי ולהגיד לי את זה בצורה הכי מרושעת שאפשר והיא הצליחה, היא ממש פגע בי. המילים שלה אישרו את כל הפחדים שלי, הפחדים הכי עמוקים שלי. פחדים שאני בקושי הסכמתי להודות בהם לפני עצמי. ידעתי שאני לא שווה אותו, ידעתי את זה כבר מההתחלה אבל הוא גרם לי להרגיש כל כך טוב אז הדחקתי את זה עמוק בתוכי.
כל מילה שלה הייתה כמו סכין שדוקרת ויוצאת, סכין שהורסת אותי מבפנים. הרגשתי את הלב שלי מתקבץ. הרגשתי כאב. כאב חזק. כאב בלתי אפשרי ובלתי ניתן לתיאור.
לאחר שגמרה לדבר המבט שלה היה חתום והיא לא הנידה עפעף כאילו לא הרסה אותי בצורה אכזרית, כאילו ניפצה את הבועה שלי. אותה בועה ששמרה עלי, שגרמה לי לרגיש טוב, להרגיש מוגנת, להרגיש אוהבת ונאהבת בפעם הראשונה בחיי.
נראה שהיא לא שמה לב לכמה שהיא שברה אותי. לא התכוונתי לתת לה את העונג הזה. עצרתי את הדמעות בכל הכוח שהיה לי ואמרתי לה בקול מאופק חסר רגש "הוא אוהב אותי, הוא בחיים לא היה מתערב עלי"
"זה בסדר מתוקה היו כבר הרבה אחרות שחשבו שהוא אוהב אותן" היא אמרה בקול המתנסה שלה "ואם את לא מאמינה לי בקשר להתערבות את יכולה לשאול את שי או אפילו אותו"
"אני לא צריכה לשאול אותו או את שי. אני יודעת שהוא בחיים לא היה עושה את זה. למרות מה שאת חושבת הוא בן אדם טוב" אמרתי. רציתי להוסיף 'לעומתך' אבל שתקתי, ידעתי שאני לא אוכל לעמוד בזה עוד הרבה זמן.
"פשוט תחשבי על זה מאמי" היא אמרה בהתנשאות והלכה
היא השאירה אותי באמצע הים הגועש בלי גלגל הצלה כשהיא שטה על ספינה ענקית, יבשה ובטוחה מכל רע.
סופסוף, ממש יפה (: שבת שלום.
הורררררררררררסססססססססססס בהחלט פיצוי. ^^
QUOTE (אאללממווגגX @ 20/02/2009) הורררררררררררסססססססססססס בהחלט פיצוי. ^^
בהחלט פיצוי , והולם[=
מדהייייים !!!
המשךךךךךךך !!!
אחרי הרבה זמן שלא שמתי פרק (כן אני יודעת, אני לא בסדר)
הינה פרק
מקווה שזה יפצה על הזמן הארוך....
מהפרק הקודם:
"זה בסדר מתוקה היו כבר הרבה אחרות שחשבו שהוא אוהב אותן" היא אמרה בקול המתנסה שלה "ואם את לא מאמינה לי בקשר להתערבות את יכולה לשאול את שי או אפילו אותו"
"אני לא צריכה לשאול אותו או את שי. אני יודעת שהוא בחיים לא היה עושה את זה. למרות מה שאת חושבת הוא בן אדם טוב" אמרתי. רציתי להוסיף 'לעומתך' אבל שתקתי, ידעתי שאני לא אוכל לעמוד בזה עוד הרבה זמן.
"פשוט תחשבי על זה מאמי" היא אמרה בהתנשאות והלכה
היא השאירה אותי באמצע הים הגועש בלי גלגל הצלה כשהיא שטה על ספינה ענקית, יבשה ובטוחה מכל רע.
פרק 20:
השתדלתי לשכנע את עצמי שהיא משקרת והיא רק רוצה להפריד ביני לבין יוני אבל לא הצלחתי. כשהבנתי שפשוט אין מצב שאני אצליח להוציא את מה שהיא אמרה לי מהראש החלטתי לדבר עם יוני כדי שייתן לי את הגרסה שלו, הרי יכול להיות שהיא הוציא את הדברים שלו מהקשרם נכון?
אבל בסופו של דבר לא הייתי מסוגלת גם לזה.
הדרך היחידה שלי להתמודד אם מה שצליל אמרה לי היא פשוט להתרחק מיוני.
הרגשתי כאילו אני נמצאת באיזה קומדיה רומנטית אמריקאית גרועה, גרועה במיוחד.
בכל הבלגן שנוצר היה ברור לי רק דבר אחד- אלה ממש אבל ממש לא החיים שלי.
כל הסיפור הזה היה כל כך לא אמיתי ואפילו מטומטם. אני לא רגילה להתעסק עם דברים כאלה, אני לא יודעת איך להתמודד עם דברים כאלה.
במשך שבוע התחמקתי מיוני. דברתי איתו בקטנה אבל לא היו בנינו ממש שיחות.
על רוב הסמסים שלו לא עניתי וכל ניסיון שלו ליצור שיחה נכשל בגללי.
אבל מה יכולתי לעשות? לא הצלחתי להסתכל לו בעיניים אפילו אז לדבר איתו שיחה של ממש? זה היה פשוט בלתי אפשרי בשבילי.
נועם וכל השאר שמו לב שמשהו קרה לי אבל אני לא הסכמתי לספר. ידעתי שאם אני יספר להם מישהו ישמע ואז כל הבית ספר ידעו מה קורה ביני לבין יוני כשיוני עצמו עדין לא יודע וממש לא רציתי שזה יקרה. אני רוצה לדבר על זה עם יוני לפני כולם. רציתי להתמודד איתו בעצמי אבל... פשוט לא עכשיו. אולי בטיול שנתי או אחריו.
הרגשתי כל כך ריקה ומטומטמת! כאילו מישהו לקח את הלב שלי, את הרגשות שלי והשאיר אותי על האדמה עם גוף שלא מרגיש כלום, לא כאב,לא עצב, לא שמחה לא כלום פשוט כלום. במשך שבוע התהלכתי בבית הספר כמו זומבי. הכל נראה לי סתמי וחסר חשיבות.בשיעורים לא הצלחתי להקשיב, שיעורי בית לא עשיתי, אפילו הנגינה לא הצליחה לשפר את ההרגשה שלי.
עצם הידיעה שיכול להיות שהייתי סתם התערבות בשביל יוני גרמה לי להרגיש כל כך ורע שלא יכולתי לתפקד.
'אם הוא באמת התערב עלי אני פשוט אהיה מטומטמת!' חשבתי 'הרי ברור שהוא לא היה מתייחס אלי סתם ככה! מה לי ולו? הוא מקובל בטורף, מוקף בנות יפות ממני בהרבה, עם הרבה חברים שאוהבים ומעריצים אותו ועם אי קיו בגודל של איינשטיין לפחות (אולי אפילו יותר) כשאני לא ממש מקובלת, לא יפה במיוחד ועם גודל אי קיו ממוצע לחלוטין, בלי תחביבים מיוחדים (חוץ מהצ'לו... אבל אני מניחה שבעיניו זה ממש לא נחשב לתחביב) ובלי שום דבר מיוחד'
ידעתי שאני מרחמת על עצמי אבל לא יכולתי להתגבר על ההרגשה שאני לא שווה כלום.
למרות שלא רציתי לצאת לטיול השנתי שקד שלי ומיכל באו ועזרו לי לארגן את התיק לטיול.
"אתן לא תוותרו לי?" שאלתי "ממש לא בא לי ללכת"
"נראה לך?" אמרה שלי "חוץ מזה המצב רוח שלך ממש ישתפר אם תלכי"
הסתכלתי עליה בחצי מבט
"נראה לך שלא שמנו לב שאת מדוכאת? במשך שבוע אנחנו מנסות לשפר לך את מצב הרוח אבל את אפילו לא שמה לב אלינו" אמרה מיכל
"בנות סליחה פשוט..." הסתכלתי לרצפה
"זה בסדר" אמרה שקד "אנחנו מבינות שעוברת עליך תקופה קשה רק חבל שאת לא משתפת אותנו.... הינו יכולת לעזור"
שתקתי ולא אמרתי כלום. התכוונתי לספר להן, אבל רק אחרי שאני אדבר עם יוני.
"טוב אז... מה את רוצה לקחת לטיול שנתי?" אמרה מיכל
"חוץ מבגדים וכל שאר הדברים האלה" הוסיפה שלי
"אמ... לא יודעת מה אני צריכה לקחת?" לא ממש התמצאתי באריזת תיקים. אף פעם לא הייתי טובה בזה
"ממתקים, שוקולדים וכל דבר מתוק" אמרה שקד
"משחקי קלפים" אמרה מיכל
"פוקר זה טוב?" שאלתי
"את יודעת לשחק פוקר?" שאלה מיכל בפליאה
"יודעת ואפילו טובה בזה" אמרתי (חברה של אמא מחו"ל קנתה לנו ערכת פוקר ולימדה אותי ואת אמא לשחק)
"בטח תביאי! זה יהיה אדיר!!" אמרה שקד בהתלהבות
"מה עוד?" שאלתי
"את מנגנת בגיטרה נכון? תביאי גם אותה" אמרה שלי (אני גם מנגנת בגיטרה... אבל זה בקטנה. כל מי שיודע לנגן בכלי מיתר יכול ללמוד מהר אקורדים ולנגן... זה לא בעיה)
"אוקי" אמרתי
"משקפי שמש" אמרה מיכל
"ממתקים" אמרה שקד
"כבר אמרת את זה" הזכירה לה מיכל
"אני יודעת... אבל רק רציתי לוודא שהיא זוכרת" אמרה שקד וחייכה
"שמנה" אמרה שלי וחייכה גם היא
לאט לאט נוצרה ערמה גדולה על המיטה שלי של דברים שאני צריכה להכניס להביא
"איך אני הולכת לסחוב את כל זה?" שאלתי והסתכלתי על הערמה "וזה עוד בלי הבגדים!"
"בשביל מה יש לך את יוני?" שאלה שלי
"כן יוני" אמרתי בעצב ונאנחתי
'עד שהצלחתי להפסיק לחשוב על זה היא חייבת להזכיר לי את יוני?' חשבתי בעצב
"את עצובה בגלל יוני? הוא עשה לך משהו?" שאלה מיכל "כי אם כן אני יכולה לטפל בו בשבילך"
עצם המחשבה שמיכל רק תנסה להרביץ ליוני הצחיקה אותי. אני מניחה שמיכל ראתה את החיוך והבינה שאת עבודתה היא עשתה.
"עכשיו מארגנים בגדים!" אמרה שקד בהתלהבות "תביאי 4 זוגות מכנסים נוחים להליכה ועוד זוג אחד יפה"
"אוקי" אמרתי והוצאתי מהארון 5 זוגות מכנסי טריקו
"אמרתי שתוציאי 4 זוגות נוחים ועוד אחד יפה" אמרה שקד לאט כאילו היא מדברת לילדה אוטיסטית
"אני יודעת" חיקיתי את צורת הדיבור שלה
"אז למה יש פה 5 זוגות של מכנסי טריקו?" שאלה
"אלה 4 זוגות נוחים" אמרתי והצבעתי על ה-4 זוגות מכנסים הראשונים שהיו בערמה "וזה" אמרתי והוצאתי מתחת לערמה מכנס טריקו (נוח וחמוד) "המכנס היפה"
"לזה את קוראת מכנס יפה?" שאלה שקד "זה מכנס לשיעור ספורט!"
"ו..?"
"זה לא נקרא משהו יפה!" היא אמרה בתוקף
"אין לך ג'ינס או משהו?" שאלה מיכל
"יש לי שנים.. אבל לא לבשתי אותם כבר כמעט חודשים אני חושבת" אמרתי "אני לובשת אותם רק כשבאים קרובי משפחה"
"אז הגיע הזמן שתתחילי ללבוש אותם יותר!" אמרה שלי והוציאה לי מהארון ג'ינס אחד שהיה דחוף מאחורי הרי מכנסי טריקו
"זה חמוד" היא אמרה והראתה לשקד ומיכל
"נכון" הן הסכימו איתה
"למה אני צריכה ג'ינס לטיול שנתי?" שאלתי עדיין לא מבינה
"לערב!" אמרה שקד כמעט מזועזעת שאני לא יודעת את התשובה לזה בעצמי (כאילו שאלתי אותה איך קוראים לי)
"אוקי" אמרתי ושמתי את הג'ינס על הערמה (לא כדי להתווכח עם שקד בעניינים האלה- את זה כבר למדתי)
"תביאי 4 חולצות קצרות ושני סווצרים דקים למקרה שיהיה קריר בלילה" אמרה שלי
"וחולצה קצרה יפה אחת" הוסיפה שקד
"תני לי לנחש לערב נכון?" שאלתי אותה
"את קולטת לאט אבל בסוף קולטת! כל הכבוד" אמרה שקד
"איזה כיף שיש חברות שתמיד מזכירות לך כמה את חכמה" אמרתי כשחיפשתי חולצות וכל השאר
שאר סידור התיק הלך די מהר. אחרי בערך שלוש תרבע שעה כבר הינו מול הטלוויזיה רואות סרטים בהוט וי.או.די
הן באמת הצליחו לגרום למצב רוח שלי להשתפר. כשלא היה לי זמן לחשוב הייתי כמעט כרגיל. כשהן הלכו והיה לי זמן לבד הכל חזר אלי במלוא העוצמה. כל העצב, הריקנות חזקו ושוב הרגשתי לבד.
נכנסתי למיטה וניסיתי להירדם, הרי מחר הטיול השנתי ואני צריכה להיות אם מירב כוחותיי כדי לא ליפול כל דקה וחצי.
בערך אחרי שעתיים נרדמתי. כל הזמן שישנתי חלמתי חלומות מוזרים. אני עומדת במקום חשוך לבד כשלפתע אני רואה אותו עומד בערך שתי קילומטר ממני. התחלתי לרוץ אליו, ניסיתי להגיע אליו אבל כל פעם שאני עשיתי צעד הוא התרחק ממני בשני צעדים. רצתי ורצתי והוא רק התרחק. קראתי בשמו אבל לא ענה. לפתע נפלתי לבור. הסתכלתי למעלה וראיתי אותו מעלי צוחק "את חושבת שמישהו יאהב אותך אי פעם? ועוד מישהו כמוני! את כל כך פטאטית!" דמעות עלו בעיניי.
צליל הופיע מאחוריו כורכת את ידיי סביבו. הוא הסתובב אליה ונישק אותה.
קמתי והסתכלתי סביבי בפאניקה. השעה הייתה 4 בבוקר. הייתי מיוזעת עם דמעות בעיניים. מחיתי את הדמעות וקמתי מהמיטה. פחדתי לחזור לישון.
התארגני והתחלתי לסדר את החדר, מנסה להסיח את דעתי מהחלום.
אמא קמה ובאה להאיר אותי לבית הספר וראתה אותי באמצע סידור רציני של החדר.
"מה את עושה ערה?" היא שאלה
"סתם התעוררתי" אמרתי
לא סיפרתי גם לה על מה שצליל סיפרה לי
"מתרגשת מהטיול שנתי?" היא שאלה
"בערך" אמרתי
"רוצה שאני אקפיץ אותך היום לבית הספר? אני לא חושבת שתצליחי להסדר עם התיק הזה לבד" היא אמרה והסתכלה על התיק שלי
"כן תודה" אמרתי לה
באמת לא חשבתי איך אני אקח את התיק הענק הזה לבד
"מזל שהתעוררת מוקדם היום אני חייבת להגיע לעבודה מוקדם" היא אמרה "תהיי מוכנה עוד רבע שעה?"
"כן" אמרתי "אני רק צריכה לאוכל ארוחת בוקר ואני מוכנה"
אכלתי ארוחת בוקר קלה (הייתה לי בחילה עוד מהחלום ולא יכולתי לאכול הרבה) ותוך רבע שעה אני ואמא הינו כבר בדרך לאוטו
"שימי את התיק והגיטרה במושב האחורי" אמרה לי אמא
הכנסתי אותו והתיישבתי במושב הקדמי.
"את תספרי לי מה עובר עליך או שאני צריכה להמשיך להתנהג כאילו אני לא רואה שקרה לך משהו?" אמרה אמא לפתע
"אני אממ... סתם בעיות עם החבר" אמרתי לבסוף
"רבתם?"
"לא... אבל סיפרו לי משהו עליו ו.. זה עשה לי ממש רע" אמרתי
"דיברת איתו על זה?" היא שאלה
"לא... עדין לא"
"אז את לא יכולה לדעת אם זה נכון. אין לך סיבה להיות עצובה אם לא דיברת איתו ואימת את מה שאמרו לך עליו" אמרה אמא "יכול להיות שזה שטויות ושזה בכלל לא נכון"
"אבל אני לא יכולה להוציא את זה מהראש" אמרתי
"את צריכה לתת ביוני קצת יותר אמון" אמרה אמא (התפלאתי שהיא זוכרת את השם שלו. בקושי דיברתי עליו איתה) "אם את לא נותנת בו אמון הקשר שלכם לא שווה כלום"
"אבל.." אמרתי ומיד השתתקתי 'היא צודקת! אפילו לא דיברתי איתו על זה. אני לא יודעת אם זה נכון, אני לא יודעת מה קרה באמת. אני פשוט צריכה לדבר איתו על זה והוא יספר לי את האמת : )'
"תודה אמא" אמרתי
"בבקשה מתוקה" היא אמרה והחנתה את האוטו בחינה של בית הספר "את רוצה שאני יעזור לך לסחוב את התיק עד לשער?"
"לא זה בסדר אני אסתדר" אמרתי
"את בטוחה?"
"כן" אמרתי "ביי אמא"
"להתראות מתוקה שלי תיהני" היא אמרה ונתנה לי חיבוק ונשיקה "תתקשרי מידי פעם"
"אוקי ביי" אמרתי והלכתי לשער שם אמרו לנו לשים את כל התיקים הגדולים
סחבתי את התיק בקושי עד לשער
נכנסתי לבית הספר כמצב הרוח שלי הרבה יותר טוב עם חיוך קטן על הפנים, תיק קטן של טיול וגיטרה (אין מצב שאני אשיר את הגיטרה לבד ליד התיקים!).
"הבאת גיטרה!" אמר נועם שהופיע לפני "גאון!" הוא אמר וחיבק אותי
"בוקר טוב גם לך! אני גם ממש שמחה לראות אותך" אמרתי בציניות
"בוקר טוב" הוא אמר "את יודעת לנגן גם בגיטרה?"
"כמעט כל מי שיודע לנגן על כלי מיתר יודע לנגן גם בגיטרה" אמרתי "זה די פשוט"
"לא בשבילי לפחות" הוא אמר "ניסיתי ללמוד למגן אבל זה ממש לא הלך"
"לא נורא.." אמרתי
"נכון. עכשיו אני אוכל להסתכל עליך מנגנת" הוא אמר וחייך
"יאללה בוא" אמרתי 'הוא יכול להיות כזה חנפן!' חשבתי וחייכתי לעצמי
"בוקר טוב " אמרתי לשקד ושלי שהיו בכיתה
"בוקר טוב גם לך!" אמרה שקד בשמחה "אני רואה שהמצב רוח של מישהי השתפר!"
"בזכותי כמובן" אמר נועם
"בוקר טוב" אמרה שלי מתעלמת מנועם
"איפה כל השאר?" שאלתי
"עדין לא הגיעו... כנראה נסחבים עם התיקים" אמרה שלי
"הבאת גיטרה!" אמרה שקד
"אמרתי שאני אביא" אמרתי
"אולי תנגני משהו! בה לי לשיר!" אמרה שלי
"אוקי" אמרתי והוצאתי את הגיטרה ואת החוברת תווים
"תבחרו שיר" אמרתי
"שם דבר לא יפגע בי" אמרה שקד
"אוקי אבל תשירו" אמרתי
"ברור" אמרה שלי
כשגמרנו לשיר הסתכלתי על שלי
"לא ידעתי שאת יודעת לשיר ככה!" אמרתי
"ואני לא ידעתי שאת יודעת לנגן ככה!" אמרה שלי וחייכה
"בעיקרון אני לא ממש מנגנת בגיטרה... זה סתם משהו שידיד שלי לימד אותי פעם" אמרתי
"סתם משהו!" אמר יואב שנכנס בדיוק לכיתה עם אמיר ומיכל "הלוואי הייתי יודע לנגנן ככה!"
"תפסיקי להצטנע!" אמר נועם "כל אחד בשכבה היה מת לנגן ככה!"
"טוב עכשיו הגזמת ממש1!" אמרתי "אבל אם אתם רוצים אני אוכל ללמד אתכם לנגן"
"עזבי... אין לי כוח לזה" אמר יואב
"אני כבר ניסיתי ללמוד פעם ולא הצלחתי" אמר נועם
"לא למדת איתי!" אמרתי
"כן זה נכון" אמר נועם וחייך חיוך קטן
"נו יאללה אני אנסה ללמד אותך קצת מקסימום נפסיק" אמרתי
"יודעת מה? אני אנסה" אמר נועם
"תנסה וגם תצליח!" אמרתי
"אזז!" אמרה מיכל שישבה בשקט עד עכשיו "הבאת?"
"הבאתי מה?" שאלתי
"פוקר!?!!" היא אמרה
"כן הכנסנו אותו לתיק זוכרת?" אמרתי
"יאיי!!!" היא צעקה וקיפצה באושר
"מישהי פה אוהבת לשחק פוקר" אמרה שקד
"כאילו שאת לא אוהבת את זה" אמרה לה מיכל
"נכון" אמרה שקד והתחילה לקפוץ יחד עם מיכל
"את יודעת לשחק פוקר?" שאל אמיר
"אכן" אמרתי וחייכתי
"רוצות לשחק בלילה סטרית פוקר?" שאל אמיר וקרץ
"חבל עליכם" אמרתי לכולם "יהיה לכם קר בלי בגדים"
"נראה לך?" אמר אמיר
"אתה לא יודע איך אני משחקת" אמרתי "אבל בסדר אני מוכנה לשחק איתכם, נראה מי ינצח"
"יאללה אני בעניין" אמר יואב "אתן תשחקו גם נכון?" הוא שאל את שלי, שקד ומיכל
"ברור!!" אמרו שקד ומיכל ביחד
"ואת שלי?" שאל
"לא נראה לי... אני ממש גרועה בזה"
"יאללה שלי בקטנה שחקי איתנו" אמר יואב
"אל תכריח אותה" אמר נועם כשראה ששלי ממש לא בעניין
"מי מכריח?" אמר יואב והסתכל על שלי בעיניים נוצצות
"בוקר טוב" אמר יוני ונכנס לכיתה
לקחתי נשימה עמוקה, נרגעתי ועניתי לו "בוקר טוב"
"מה קורה?" הוא שאל אותי
"בסדר" אמרתי מנסה לדבר רגיל
"שומע אחי אנחנו הולכים לשחק סטרית פוקר רוצה לבוא גם?" שאל אותו אמיר
יוני הסתכל עלי מופתע. מסכימה איתו, גם אני הייתי מופתעת אם הייתי במקומו. אני לא נראת טיפוס של סטרית פוקר. לא הייתי משחקת את זה אם לא הייתי בטוחה שאני אנצח.
"את משחקת סטרית פוקר?" הוא שאל ממשיך להסתכל עלי במבט חשדני ומופתע
"בדרך כלל רק פוקר אבל הם רצו לשחק סטרית פוקר אז הסכמתי" אמרתי "רוצה להצטרף גם או לא?"
"אוקי" הוא אמר עדין מסתכל עלי "אני אבוא"
דיברנו עד לצלצול (כשיוני מסתכל עלי כל כמה שניות במבט מוזר).
בצלצול הלכנו לאוטובוסים. לאוטובוסים הינו צריכם לעלות לפי כיתות (בכינו על זה למנהל במשך שבועיים כמעט אבל לא הסכימו לשנות את זה).
עליתי לאוטובוס והתיישבתי באחד הספסלים הראשונים.
"אפשר לשבת?" שאל נועם
מדהיםםםםםםםםםם קראתי הכל ואני מחכה להמשך כבר 😊
