QUOTE (einavush @ 20/08/2008) יפהה
תמשיכי 😊
רק את יכולה פעם הבאה לפני שאת רושמת את הפרק החדש..
לשים את הכמה שורות האחרונות מהפרק הקודם
שניזכר איך זה נגמר...
תודה 😊
חח נכון שכחתי לשים ><
QUOTE (-loveu- @ 20/08/2008) יפה מאמי תמשיכי
תודה 😊
QUOTE (אנונימית @ 20/08/2008) יפההה😊
תודה 😊
QUOTE (דשקהה @ 20/08/2008) ייפפפפהה D :
אאוייי אנננללא סובללת את טוקייו הוטל 😁
חחחחחח הם מוזרים : \ ..
תתממשיכיייי כמה שיותתתר : ]
תודה 😊
חח מוזרים? האמת לא אכפת לי ^^ אני רק שומעת כמה שירים שלהם..
בכול מיקרה- הסיפור לא עליהם.
פשוט חיפשתי להקה ניסגדת, וטוב.. לפי המצב של המעריצות אפשר לראות שט"ה הרבה יותר מהסתם נסגדים XD
הם כמו אלוקים בשביל כמה בנות 😂
טוב חפרתי XD
QUOTE (שירוווווווש @ 20/08/2008) נייס, נייס :]
תמשיכי מאמי 😊
תודה 😊
QUOTE (פשוט_אני_xD @ 20/08/2008) יאאפפה , xD
מחכה להמשך. . (:
מחר המשך 😊
QUOTE (eden123 @ 20/08/2008) המשכךך :]
מחר מעלה עוד פרק [או אולי יותר מפרק D:]
QUOTE (koka15 @ 20/08/2008) יפה , המשך .. 😛
וגם אני מסכימה כמו עינב.
תודות 😂
קראתי עכשיו הכול
והסיפור הוא מושלם !! במילה אחת מ=ו=ש==ל=ם
ואוו איזה יפה
המשך עכשיו!!
חעחעח
שבת שלום
תודרה ענקית לכולםםם 😊
תכף אני מעלה עוד פרק D:
בפרק הקודם:
"וואי דננה, תכבי ת'ביל הזה, הבחורה הזאתי הוא עושה רק כאב ראש." היא לא ענתה.
"דננה !!!! עכשיו !!" צרחתי לה !
והמוזיקה כבתה...
לאחר כמה שניות...
הייתה צעקה שהקפיצה לי ת'לב לקיבה !
"............................................"
-
פרק 5 D:
"שששששששששראאאאאיי " הצעקה-צרחה הזאת הקפיצה לי ת'לב לקיבה.
טוב מה נהייה ? הפעם אני לא מוותרת לה וחבל לה על הזמן. הלכתי לחדר שלה במבט עצבני, ניתקתי לה ת'כבל של המחשב. בזמן שהיא צורחת ומתחרפנת.
וחזרתי לחדר שלי בזמן שהיא קראה לאמא שלי, נו יופי עוד 10 דקות היא תחזיר לה ת'כבל, בנתיים יהיה לי קצת שקט.
אופ, אני לא מבינה כמה זמן בת אדם יכולה להיות מושפעת מלהקה של 4 בנים ? בסדר, גם אני שומעת מונסון ואולי עוד איזה 4 -5 שירים שלהם. אבל אני לא שומעת אותם 24/7 [24 שעות , 7 ימים בשבוע] .
גם כן, הביל הזה מאז שהוא עבר איזה ניתוח הקול שלו הלך קיבינימט . ולא! לא אני בדקתי את זה !
זאת דנה כול היום רק מדברת על זה ואשכרה בוכה, כואב לה עליו. גאד.
טוב, חדל דיבורי טוקיו שמוקיו.
-
מנקודת המבט של דנה:
"שררררררררררררראי " צעקתי לצלילי המוזיקה של הלהקה המושלמת הזו.
שניה אחרי זה , בר נכנסה לחדר, לקחה לי את הכבל ! "בררררר? את נורמלית? תחזירי את זה.. ברר !!" התחלתי לצעוק ולקפוף על המיטה.
אבל היא לא הקשיבה בכלל.
אוף, למה היא לא מבינה אותי ? למה כולם לא מבינים אותי ? מה לעשות? נכנסתי לזה חזק מידי .
טוקיו הוטל הם כמו סמים, ועם כול הכבוד אני צריכה מנה יומית .
ניסתי כמה וכמה פעמים לנסות לא לשמוע, לא לדבר, לא להסתכל על כלום שקשור אליהם.
אבל זה ממש קשה בהתחשב שכול פינה בחדר שלי קשורה אליהם.
הם להקה ממכרת. אני מסוגלת לבהות בהם במשך שעות.
הם פשוט ממכרים.
טוב, אז חשבתי ללכת לקרוא לאמא ולהלשין על בר, אבל אני ימצא כבר נקמה אחרת.
'חח איזה מזל שיש לי כבל ספר בארון' מלמלתי לעצמי.
חיברתי אותו והדלקתי את המחשב.
לאחר שהתחברתי לאיסיקיו נשלחה אליי הודעה מיעל
יעלוש- דנדנה? מה קורה ?
דנדוש- סבבה מה איתך ?
יעלו- אוי יופי את בבית ?
דנדוש- כע.
יעלו- תעני עכשיו לטלפון אבל עכשיו !
-
נקודת המבט של בר :
~תומר ~
"אה? עניתי לפאלפון.
"בר, מה קורה ?"
"בסדר, היו ימים טובים יותר" ונאנחתי.
"קרה משהו ?" הוא שאל אותי.
" לא תומר, אני סתם ילדה מאושרת ללא בעיות " עניתי לו בציניות כמובן.
"באר-" קטעתי אותו " אגב, אם התקשרת כדי לדעת מה בחרתי, אז הינה, אני טסה ! אני טסה לארה"ב !"
וניתקתי, זהו אין לי כוח אליו.
הוא יותר מסתם אח גדול בשבילי, אני חולה עליו.
אני לא יודעת מה אני יעשה שנה בארה"ב בלעדיו.
ובכלל, אם העבודה של אבא תלך טוב יהיו מרוצים ממנו, אז כניראה שנישאר שם.
קמתי אל המראה שלי, נעמדתי מולה.
ובחנתי את עצמי. מה אני אוכל לשנות כדי להתחיל חיים חדשים שם, במקום שאף אחד לא מכיר אותי ! אף אחד לא מכיר את בר דהן.
להוריד כמה קילוגרמים יהיה נחמד.
חשבתי לעשות פסים בקטנה כזה בצבע בלונד, או לצבוע את כול השיער לאדום מגניב.
אבל אז ירדתי מהרעיון.
אני יעשה איזה תיספורת משוגעת.
הלכתי לחדר של אמא ואבא, עליתי על המשקל שהראה : 55
אמרתי שאם אני ירד ל50 אני לא אמות.
החלטתי להוריד בממתקים ובשתיה, אני יאכל 3 ארוחות ביום וזהו. בלי נישנושים.
ואולי קצת ספורט.
אמא נכנסה לחדרה וראתה שאני עומדת על המשקל.
" בר? הכול בסדר.. ? שאלה .
"כן כן , אני הולכת לישון אני מתה מעייפות אמ.. לילה טוב." ויצאתי במהירות מהחדר שלה.
אמא לא אוהבת שאני נמדדת במישקל, כי בת דודה שלי גם היא הייתה פשוט אובססית למישקל ולחיצוניות שלה.
היא ירדה מ62 ל50 תודך חודשיים. ומ-50 ל-42 אחרי עוד חודש וחצי.
איך אתם שואלים ? פשוט הוציאה כול מה שהכניסה.
דודה שלי כרגע עדיין במוסדות. ולמי שלא הבין עדיין- היא הייתה אנורקסית.
פשוט הקיאה הקיאה ושוב הקיאה, היא קנתה לקסדין בכמויות.
[* לקסדין= כדורים משלשלים]
ואף אחד לא שם לב, אגב אם לא הזכרתי היא בגילי, 16 וכמה חודשים.
ומגיל 14 היא נכנסה לזה.
היא אמרה שלהחברות הכי טובות שלה קוראים אנה ומיה . אני כמובן לא הבנתי על מה היא מדברת.
חשבתי חברות כמוני וכמוהה בשר ודם, אבל לא ! אנה ומיה הם החברות הכי טובות בראש שלה, בדימיון.
שיחות לתוך הלילה, ישנות ביחד, אוכלות ביחד. טוב או שלא.
החלום שלה היה להיות דוגמנית, אבל היא היה מלאה מידי. אז היא רזתה ורזתה ורזתה עד שקיבלו אותה לסוכנות.
היא הגשימה את החלום ! היא הגיעה לזה, היא נגעה באושר ! אבל מתי שזה קרה היא כבר לא יכלה לצאת מיזה,
עד שהיא הגיעה למשקל של 42 וגובה 177 . הם ראו שהיא רזה, מאוד, מידי.
ופיטרו אותה מהסוכנות, היא חשבה אולי היא השמינה קצת ולכן הורידה עוד ועוד.
עד שלילה אחד היא הלכה לישון ו.. לא קמה יותר.
אנה ומיה, החברות הכי טובות הן הן.. הן.. הרגו אותה.
" שירה, שירה " אמא ניסתה להעירה.
"שירה, קומי לבית הספר את תאחרי."
לאחרת שהיא לא ענתה לה היא נכנסה לחדר של שירה וראתה אותה ללא הכרה.
היא ראתה את העצמות שלה . היא ראתה לאיפה היא הכניסה את הבת שלה.
היא לא התעניינה במיוחד בשירה, היא עובדת מ8 בבוקר עד 8 בערב.
אני לא זוכרת עוד, או אולי זוכרת אבל כואב לי נורא לדבר על זה.
לקחו אותה לבית החולים הקרוב, וניסו הכול באמת שניסו הכול.
עד שהיה סימן חיים, ושירה התעוררה.
עד היום היא חיה במוסדות, היא לא יכולה ללכת לבד, היא לא יכולה לעמוד, היא לא יכולה לאכול יותר מחצי פרוסת לחם ליום.
כמובן שהיא כבר לא מדגמנת, השיניים שלה נפלו, השיער שלה נשר.
היא נורא עצובה ויש לה כיום חיים מאוד קשים, שירה בחיים לא תחזור להיות השירה שהייתה פעם, הצוחקת המחכיית המאושרת.
כן, אני מאוד אהבתי אותה, היינו כמו בנות דודות - חברות הכי טובות.
עד ש.. עד שמיה ואנה לקחו אותה ממני, לקחו לי חצי נשמה.
מאז היא במוסד היא לא רוצה שאני יבוא לבקר אותה, היא לא רוצה ליראות אותי.
אני עדיין לא יודעת את הסיבה האמיתית אבל אני יברר.
בקיצור מאז המיקרה של שירה אמא לא נותנת לי להפסיד אף ארוחה.
היא ידעה שהייתי מאוד קרובה לשירה, והיה יום אחד שאמרתי לה שרזיתי קילו וחצי ככה סתם.
"אמא ? רזיתי קילו וחצי." אמרתי לה בחיוך.
"מה? בר, אסור לך להרזות אפילו לא גרם ! את מתפתחת , את חייבת להפך להשמין !" אמרה את זה בלחץ.
"אוף אמא , אני בחדר"
זלגה לי דימעה מהעין.
וצילצול הטלפון קטע את מחשבותיי.
"הלו...?" עניתי.
"אעאאאאאאאאאא " צעקו לי מהצד השני.
"תודה שהרשת לי את האוזן, מיזו ?" שאלתי.
"זאת בר ? אוי נו, תביאי לי את דנה ! זאת יעל." אמרה.
"דננננה, טלפון" צעקתי לדנה.
"תנתקי." צעקה חזרה.
ניתקתי והדלקתי את החשב.
לפני שהספקתי להגיד "פיטר פן חיי בארץ לעולם לא." עוד צעקה נשמעה החדר של דנה.
ולא זה לא ביל , זו היא.
רצתה במהירות לחדרה וראיתי אותה מקפצת על המיטה מרוב אושר, עם הטלפון באוזן.
והיא פשוט צועקת כניראה עם יעל.
אני נכנסתי לחדר במבט של הלם.
"דנה, מה קרה ?" שאלתי וחייכתי אליה, היא הייתה מאושרת כאילו זכתה בלוטו, אבל מה שלא ידעתי שזה מאוד קרוב ללזכות בלוטו.
"אעעעאאא בר, אעאאא" צעקה , שוב.
"דנה בואי רגע תרגעי מה קרה ?" שאלתי וצחקתי לאור המראה המגוכך שהיא מנשקת את הפוסטרים שלה.
"אני הולכת לראות את ביל ! אני הולכת לראות את ביל " וצעקה שוב.
"מה זאת אומרת לראות את ביל ? הוא חיי בגרמניה לא ?" שאלתי, וכ"כ הצטערתי על זה.
"בר - טוקיו הוטל- באים- לישראל- עוד- חודש ! " אמרה הדגישה כול הברה.
"מ..מה ?" לא ידעתי מה להגיד, אם חשבתי שעד עכשיו היא משוגעת, השם ישמור.
"אעעעא, אוי מיי גאד אויי מיי גאד, בר? מה אני לובשת ? מה אני לובשת ? אעעאאא" צעקה צחקה והייתה בלחץ טוטאלי.
"אני חושבת שאני ילך לחדר שלי עכשיו לישון...." התחמקתי מהעיניין.
התקדמתי לאמא שהייתה במטבח .
"אמא, אמ.. אני לא יודעת איך להגיד לך את זה.. " אמרתי לה.
"מה קרה בר? ומה הצעקות האלו ?" שאלה.
"אז זהו.. ש... אמ. טוקיוהוטלבאיםלארץ" אמרתי במהירות.
"מה?" שאלה .
"אעעא ביל בא לארץ ." חיקיתי את דנה.
ואמא צחקה.
ואז הפסיקה.
" מה זאת אומרת? את רצינית?" שאלה .
"כ..כן. למה ?"
כי אנח- " קטעתי אותה , טוב אני חייבת להפסיק עם זה.
"וואי, נכון."
נזכרתי, ניזכרתי בזה שאנחנו טסים עוד יומיים.
איך דנה תיראה את ההופעה? איך היא תלך? איך היא שכחה מהעיניין ?
ת'אמת? ממש לא אכפת לי. אני שונאת אותם, כאילו שומעת אבל אני לא אלך להופעה.
בשביל ש3000 בנות יצעקו לביל "תזיין אותי דרך המונסון" ? וכול הזיעה והלחץ והקללות- מגעיל ביותר.
"טוב אמא, אני פרשתי לישון תרגיעי את דנה." הודעתי לה ועליתי חדרי.
-
מנקודת המבט של אמא של בר:
"טוב אמא, אני פרשתי לישון תרגיעי את דנה." ועלתה לחדרה.
איך אני מסבירה לדנה שהיא לא הולכת להופעה ? איך אני מסבירה לה שהיא לא תוכל ללכת להופעה שחיכתה וציפתה לזה כ"כ הרבה זמן.
"דנה.." אמרתי לה אלרח שעליתי לחדרה.
-
מנקודת המבט של דנה:
"אמא! את כיאילו כזה פשוט לא תאמיני ! את פשוט לא תאמיני ! " אמרתי לה והעיינים שלי נצצו מרוב אושר.
אני, כן כן אני, דנה דהן יראה את האהבות שלי מקרוב.
"דנה, אנחנו צריכות לדבר." אמא אמרה לי.
"טוב, דברי " אמרתי וחייכתי, אין מאושרת ממני.
"דנה, אנחנו, עוד יומיים נוסעים." אמרה.
"יש איזה מגניב, לאיפה? אילת ?" שאלתי אותה.
"לא, דנה ,לא- אנחנו טסים ."
"יואו איזה מגניב, טסים לאילת? יהיה כזה שווה אני צריכה להכין פול דברים, אמא אני בלחץ" אמרתי כזה ודיברתי כ"כ מהר , לא הבנתי מאיפה כול האוויר.
"לא, דנה תקשיבי ! אנחנו טסים לארה"ב לשנה ." היא הטילה עליי פצצה, פשוט פצצה .
"מ..מה..אי..ך.... ל..מה." התץחלתי לגמגם והדמעות כבר עלו בעייני.
"דנה, אנחנו טסים עוד יומים אני לא הודעתי לך כי זה לא היה סגור ובר רצתה להשאר בארץ ועכשיו כבר לא ו.."
"את יודעת שאת הורסת לי את החיים ?! צאי לי המחדר ! אני שונאת אותך !! שונאת! אני לא טסה, צאי כבר." אמרתי בקול חנוק מדמעות. והיא כיבדה אותי ויצאה, היא יודעת שזה נורא קשה לי, היא יודעת שחיכיתי לזה כול החיים. טוב נו, שנה וחצי אולי טיפה יותר. טוב נו יותר, אבל זה לא מנחם אותי.
היא פוצצה לי את הבועה בפנים.
שכבתי במיטה הדמעות לא הפסיקו לרדת.
עד שככה נירדמתי.
-
מנקודת המבט של בר:
קמתי לעוד בוקר מעפן, התארגנתי לבית ספר, והפעם אמא לא העירה אותי, הבית היה נורא שקט מוזר.
הלכתי לחדר של דנה, ראיתי את העיינים שלה נפוחות. מסכנה.
אני יודעת איך זה מרגיש שאת מצפה כ"כ למשהו ואז זה מתפוצץ לך בפנים.
ירדתי למטה אכלתי קורנפלקס עם חלב ויצאתי.
ופשוט לא האמנתי למה שראיתי, הזוי ביותר.
--------------------
*שוב אני מזכירה שזה לא פיק על הלהקה XD
מקווה שאהבתם D:
תגובות ? ^^
אתר האהבה הישראלי